אנחנו נוהגים לקנות בסופרמרקט של חצי חינם בחולון, ובמהלך הקניות, אני נוהג לשבת בקפטריה לתדלק בספל קפה מר. לפעמים, אני רואה את בעל הרשת, זכי שלום, יושב ליד שולחן גבוה בפינת הקפטריה ומנהל עסקים עם ספקים או שיחות עם עובדים.
בביקורי האחרון בקפטריה, ראיתי מחזה בלתי שגרתי. אחד הלקוחות הסיע את עגלת הנכים שלו אל שולחנו של זכי שלום ושאל: חיפשתי פרחים אדומים, ארוכים כאלה, בקומה השניה ולא מצאתי. אין לכם יותר?
זכי שלום הפסיק את שיחתו, שלף את הסלולר והתקשר אל מי שהתקשר, כשהוא פולט אל הלקוח: "אתה בטוח שאין? צריך להיות".
האיש עמד על דעתו: "היו לכם. חיפשתי. אני צריך עשרה"... בינתיים הגיעה מנהלת המחלקה בקומה השניה ובעל רשת הסופרמרקטים הורה לה תוך חיוך אל הלקוח: "האיש אומר שלא מצא. חפשי לו".
שניים וחצי הלקוחות, שהיו במקום, חייכו.
סיפרתי את האירוע לידידתי, רבקה. היא הגיבה קצרות: "רק בישראל!"
"מדוע"? שאלתי. "אם ייגש לקוח אל מנהל רשת סופרמרקטים בבריטניה וישאל, הוא לא ישיב לו?" "בבריטניה אף לקוח לא יעז לגשת אפילו אל מנהל חנות. יפנו אל המוכרים", הייתה תשובתה הניצחת.
עונשו - מוות שוב אירעה תאונת דרכים עם נפגעים: שני הרוגים, שבעה פצועים.
שמעתי ברדיו שמראיינים שופט בדימוס והתגובה הראשונית שלו: להחמיר את הענישה כדי להפחית את תאונות הדרכים.
ענישה בלבד לא תספיק, חשבתי לעצמי. הנה, הנהג שגרם לתאונה הבוקר, נהרג. הוא דן את עצמו למוות!
אם עונש מוות לא מרתיע מלנהוג בפראות ולעבור עבירות, האם מאסר ירתיע?
מסתבר שהפתרון לתאונות הדרכים - אם יש פתרון - טמון בחינוך יותר מאשר באכיפה.
פרסומת - סיפור מפתיע ביוני האחרון פרסמתי פוסט משכנתה סיפור מפתיע. אתמול, הצצתי בטוקבקים לפוסט הזה וגיליתי תגובות חדשות ובהן בולטת בכחול המלה "משכנתא". בקיצור, זה קישור. הקלקתי ונפתחו שני עמודי-בית של בנקים למשכנתאות. נציגים שלהם, ואולי תוכנת מחשב, שיגרו לבלוג שלי תגובות, שבהן הוטמן הקישור המסחרי. מי שיבקש לקרוא, יגיע אל המפרסמים.
אם לא הייתי בודק, לא הייתי יודע שתפסו טרמפ על האתר שלי.
מחקתי את הקישורים משתי התגובות. למה הבנקים לא משלמים לי בעד המודעות?
