שלום רב.
אני כותב לכם את המכתב הזה, אבל אני כותב אותו גם לעצמי. אולי בעיקר לעצמי.
אני חייב להתוודות: אני מכיר את המחבל היהודי פרלמן. אי אז בימים היינו שנינו נערים. אני חושב שנכנסתי לשתות כוס מים בישיבת 'הרעיון היהודי' בירושלים. אולי לא. אבל אני חושב שראיתי אותו, את המחבל הצעיר. אולי הנהנו זה לזה לשלום, אולי לא, מי זוכר. חלפו הרבה טרוריסטים על פניי בימים ההם מכדי שאתעכב על פלוני רזה עם מבטא זר.
חלפו 16 שנים לפחות. גם את מטחי האבנים בשער שכם על חלונות האוטובוס לכותל (תחת עינה הפקוחה וכרסה הרפויה של משטרת ישראל) אני זוכר. זעם ערבי על הדקירות החוזרות ונשנות במאה שערים. עכשיו, כשתפרתי את הקצוות של התיק המפליל שלי מעל דפי העיתון (פרלמן, אני, דקירות סדרתיות), אני ממתין בשקט למעצר. אולי פרלמן, בזמן שהוא קשור לכיסא, ייזכר בשמי; אולי אחד החוקרים יעלה בעצמו, הודות לנייר זה, על הקשר הטרוריסטי בינינו.
ועכשיו, בעודי בן-חורין, עדיין, אני כותב לכם, אנשים יקרים: ההצגה המוטרפת של השב"כ והמשטרה סביב פרלמן חייבת לעורר אתכם מרבצכם. לו היה מדובר במשפט מצרי או סורי הייתם מזדעקים בצדקנות, אך דווקא כשמדינת ישראל עוטה עלטה ואפליה אתם שותקים? הגנה על זכויותיו של פרלמן, אין משמעה לפלרטט עם בן-גביר או עם אנרכיזם אנטי-ממלכתי אלים. בדיוק להפך. לקרוא חמס נגד הפעלת טרור כלפי אזרח ישראלי המעונה בצינוק השב"כ רק כדי לפתור על ראשו הצר תיק מלפני 15 שנים, זו חובה מוסרית ואזרחית קדושה. ואתם יודעים מה? אולי יש לקרוא לבחון שוב גם תיקים של פלשתינים שהורשעו בטרור על סמך עדויותיהם האישיות בלבד.
התעלמותנו העקבית והנוחה מהתנהלותה הבריונית והאטומה של הזרוע שנועדה להחליף אסרטיביות מדינית וחקיקה ראויה, הולכת ומתבררת כעולה מחיר יקר. אחרי הכול, נראה שבישראל 2010 אוכלוסיית האויב איננה דוברת רק ערבית.
