פרסומות אמורות לגרות אותי. לרתק. לעניין. לעורר את סקרנותי. אני – אשר לצורך המאמר לוקח עצמי כדוגמה לצופה ממוצע, סביר, הדיוט מן המניין, אמור להיות לקוח פוטנציאלי של המוצר או השירות שהן מציגות אותו. בעיתונים אני יכול לדפדף את הפרסומות אל העמוד הבא, אל הידיעה או אל המאמר. בטלוויזיה אני יכול לגשת במהלכן – אולי את הווליום?! – להתרוקן (אל הנוחיות) או להתמלא (אל המקרר). לקחת פסק-זמן, לחטוף חטיף, להכין שתייה, עד ש"בעוד רגע נשוב" יסתיים והתוכנית תימשך. בכל מדיה פרסומות מעצבנות. תמיד. הן רע הכרחי. הן תמיד מוצגות על-ידי מנחי התוכניות שמוציאים את הצופים אליהן כאל הכרח בל יגונה. כאל מטרד סביר, נסבל. על-פי רוב הן מוצגות כ"הלחם והחמאה שלנו" אף שלא אחת הן הקצפת והדובדבן. איש אינו מסכן (אולי כן?).
פרסומות במחשב הן סיפור אחר, מעצבן הרבה יותר. יש להן שמות משונים, מקצועיים. הן קופצניות, פולשניות, חודרניות. הן שתלטניות. הן עריצות. השכלולים הטכניים, הווירטואליים, מאפשרים למשווקיהן להשליט אותן על הצג ולהאפיל על החומר שאני – לדוגמה - רוצה לקרוא. אסור לי?
מותר לי, אבל לא אחת זה לא מתאפשר. אני פותח אתר אחר אתר ועל חלק הארי מהם משתלטות פרסומות. יש בהן שמוקרנות על הצג שניות ארוכות, הנדמות כנצח-נצחים. לא איכפת לי מה התוכן השיווקי של הפרסומות. אני מצפה שהן יעופו לי מן העיניים. שייעלמו. הן מטרד. הן יתוש מעצבן. אני כועס. אני מתעצבן. מי שמבקש להפוך אותי ללקוח פוטנציאלי בעל-כורחי, הפסיד אותי. מצטער. סורי. אני לא ארכוש לא מוצר ולא שירות ממי שכך כופה עליי עצמו ומרכולתו. לא לשם כך התכנסתי כאן. אין סיבה שכל בוקר שלי, שלכם, של כל מי שפוקח את עיניו אל תוך המחשב יתחיל במחול פרסומות משגע, מתזז. סליחה, עשיתי רע למישהו?
הדבר האחרון שבא לי לעשות הוא לאיים על עצמי, אבל אם תימשך השתלטותן העריצה או עריצותן השתלטנית של חברות מסחריות על צג המחשב שלי, אני אעשה אחד משניים – אחרים את תוצרתן או לא אגלוש לאתרים שבהם הן מפרסמות עצמן לדעת. אני יודע שכל אחת שבכל אחת משתי החלופות גלום איום-סרק, שאינו מעלה ואינו מוריד, ומי שייצא מפסיד מבחירה באחת משתי החלופות הוא אני. לא אכפת לי. אפסיד - אפסיד. אבל לא איכנע להשתלטות הסחטנית של התוכן השיווקי (או איך שמכנים זאת) על המסך הקטן האישי שלי. סליחה. יש גבול. עד כאן. אני שומר לעצמי את הזכות המלאה, הבסיסית, לשמור לעצמי לפחות חירות-יסוד אחת בסיסית – את החופש לא להיכנע לפרסומות שכופות עצמן עליי בגסות, בבוטות וגוזלות זמן (ומקום) מסך יקר.