כשמשה בא למנות את יהושע במקומו כמנהיגם של עם ישראל בפאתי ארץ כנען, הוא ביקש מה' להמשיך בתפקידו אפילו כ"תלמידו" של יהושע. הקב"ה הסכים ומשה עשה זאת במשך יומיים רצופים. ברם, לצערו של משה הדבר לא עלה בידו. הקב"ה רמז לו בדרך כבוד "לרדת מן העניין" באומרו [ויקרא רבה פרשה נ"ו, אות ו']: "משה! מנהג העולם הוא 'דור דור ודורשיו דור דור ופרנסיו". על משקל זה יכולים אנו לקבוע לאור היכרותנו את "היסטוריית הדמים" של עם ישראל, בדמע ובצער רב: "דור דור ושונאיו, דור דור ועמלקיו".
וגם אמנה, הגם שפרשת השבוע, פרשת "כי תצא", הכוללת 110 פסוקים ומתייחדת בכך שיש בה כ-12 אחוזים מתרי"ג המצוות (74 מצוות) ואוצרת בקרבה נושאים ועניינים רלוונטיים ומעשיים בחיי היומיום של כל יהודי, כמו למשל: ציצית, בניית מעקה, השבת אבידה, אהבת הגר והיחס לשונה ולאחר ועוד - "אקורד" סיום הפרשה הוא קשה ומר משום ששלושת הפסוקים האחרונים, פסוקי ה"מפטיר", מספרים בקצרה ובפעם השנייה בתורתנו, את שנאתו היוקדת, הבלתי מוצדקת, הבלתי מובנת והבלתי מוסברת של עמלק, "אוייבם מספר 1 ומושבע של העם היהודי לדורותיו", כדכתיב [דברים כ"ה, י"ז-י"ט]: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוהים. והיה בהניח לך י-ה-ו-ה אלוהיך מסביב... תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים. לא תשכח".
וזאת למודעי: עמלק לא היה השונא והאויב הראשון של העם היהודי. אולם, הוא היה ה"נחשון" שהתנפל על עם שקט, חסר כוח וחסר יכולת ואמצעי מלחמה "בדרך" ללא כל התרעה וסיבה, וזינב בהם את "כל הנחשלים", קרי: בבטן הרכה של עם ישראל. בכך, הוא סלל לעצמו, כמו גם לעמים אחרים, את הדרך לא לפחד מעם ישראל ומאלוהיו הכל יכול ולהילחם בהם עד חורמה. עמלק הפיג ומוסס את האמונה באלוהים, אמונה שהתחילה לבצבץ ולפעפע בהם, בעיקר לאחר שראו וחשו את ניסי האלוהים במצרים, אימפריית העולם העתיק. עמלק הנחיל לאנושות את השנאה העצומה נגד עם ישראל, רק משום היותם יהודים עלי אדמות. לדאבוננו הרב, רבים במהלך ההיסטוריה האנושית נהו והלכו בדרכו ורשימת שמות הצוררים שתובא, היא "רשימה חלקית" בלבד, כדלקמן:
המן בן המדתא האגגי, מזרעו של אגג מלך עמלק. שימש כסגנו של אחשוורוש, מלך פרס וסיפור דמותו הידועה לשמצה מוכרת לנו מן המקרא, מתוך "מגילת אסתר". גם הוא כמו זקנו עמלק ביקש "להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש, טף ונשים ביום אחד" ללא כל חשבון וללא כל סיבה מוצדקת. יש לציין שהמן נחשב ל"מייסדה ויוצרה של האנטישמיות ההשמדתית, הלכה למעשה, השואפת לאבד את כל היהודים כעם או כגזע".
אדריאנוס, פובליוס אליוס טריאנוס (138-76), קיסר רומאי שהיה ידוע לשמצה עקב שנאתו העזה ליהודים. אדריאנוס יזם את "גזירות השמד" שכללו גזרות פיזיות ורוחניות נגד היהודים ודתם. החריב סופית את ירושלים וייסד במקומה את העיר ההלניסטית אלילית הידועה בשם: "אליה קפיטולינה". אדריאנוס דיכא ביד קשה ואכזרית את "מרד בר כוכבא" המפורסם, דיכוי שהביא למותם של מאות ואלפי יהודים ובתוכם "עשרת הרוגי מלכות". עקב זאת, הוצמד לשמו הכינוי: "שחיק עצמות", כלומר: ביטוי שיש בו איחול למותו של האיש ושעצמותיו תשחקנה.
היטלר, אדולף (1945-1889). מדינאי ורודן גרמני שייזכר לדראון ולחרפות עולם בתולדות העם היהודי כ"גדול שבצוררי ישראל". היטלר וצוות עוזריו צמאי ותאבי הדם והרצח גרמו למותם של מיליונים רבים באירופה, ובכללם, שישה מיליון יהודים, שליש מן העם היהודי אשר נקברו חיים, נרצחו, נטבחו ונשרפו על לא עוול בכפם, רק משום היותם יהודים. שנאת העם היהודי הייתה "בוערת בעצמותיו" ושנאה זו שימשה כאחד מן היסודות העיקריים והחשובים וכחלק אינטגרלי בכל תוכניותיו הצבאיות והמדיניות, ואשר תוכנית שטנית אחת, לפחות, מוכרת לכל בר-דעת בכינוי: "הפתרון הסופי של העם היהודי".
