לאור הכישלון האדיר של ישראל במדיניות החוץ שלה בשנים האחרונות, השאלה המתבקשת היא היכן ישראל טועה, ומה צריך לעשות כדי לתקן את המדיניות, ולהשיג הישגים טובים יותר בעתיד. בתקופה זו שבה ישראל נמצאת בבידוד בינלאומי גדול, צריך וכדאי, להעלות שאלות נוקבות, שלא עוסקות רק ברמה האישית של מקבלי ההחלטות, אלא גם בוחנות, בצורה השוואתית, את תהליך קבלת ההחלטות במדיניות החוץ של ישראל. השאלות שצריכות להישאל הם האם תהליך קבלת ההחלטות במדיניות הבינלאומית של ישראל היא מקצועית, ועקבית בהשוואה למדינות אחרות, ומה צריך לעשות כדי להפוך אותה למדיניות מקצועית יותר, שתשיג תוצאות, שהן טובות עבורנו.
מדיניות החוץ של מדינות מערביות, באופן מסורתי, מונחית על-ידי אנשים מקצועיים שלמדו את התחום ומביאים איתם מדיניות סדורה, שאמורה לשרת את האינטרס של המדינה. ארה"ב היא הדוגמה הכי טובה לכך, כאשר ניתן לראות שכל הנשיאים האחרונים, פעלו בהתאם למשנה תיאורטית סדורה. יועציו של קלינטון, שהשתייכו לאסכולת השלום הדמוקרטי, ניסו בכל כוחם לקדם דמוקרטיה בעולם, כי האמינו בתיאוריה, שהניחה כי קידום הדמוקרטיה, תקדם גם את השלום בעולם. יועציו הבכירים של בוש למדיניות החוץ, היו תיאורטיקנים, שהאמינו בתיאורית הריאליזם ההתקפי, ולכן חשבו שרק מדיניות אגרסיבית של ארה"ב, תמנע מיריבים, להתנגד להגמוניה שלה ותחזק אותה במערכת הבינלאומית. אובמה לעומת זאת מנחה את מדיניות החוץ שלו על-פי התפיסות של הריאליזם ההגנתי, ולכן אנו רואים שבניגוד לבוש הוא מנסה להתמקד ביצירת בריתות והסכמה בינלאומית, כי הוא מאמין שרק מאזן בריתות ומדיניות מתונה היא זאת שתבטיח את האינטרסים של ארה"ב כמעצמה.
בניגוד למדינות מערביות מודרניות, הבעיה המרכזית בישראל היא שמדיניות החוץ היא ספוראדית, ואינה מבוססת על תיאוריה מסוימת, או על חשיבה ארוכת טווח. אחת הסיבות לכך היא העובדה שבמדעי החברה, ישנה נימה מתנצלת, שבגללה חוקרים ואקדמאים בעלי השכלה אקדמית מכל תחומי מדעי החברה, מרגישים, שאסור להם ליישם את מה שלמדו. במדעי החברה בישראל כל הזמן מדגישים, שאין קשר בין התיאוריה המדינית שלומדים למדיניות מעשית, וחשוב לומר בבירור שאמירה זאת נוגדת לחלוטין את מטרת האקדמיה, ואת התפקיד החשוב שיש להשכלה, ולידע בכלל בחברה. מגדל השן, שעליו בחרו האוניברסיטאות בישראל להיות, פוגע קשה במדינה מאחר שהוא משאיר את קבלת ההחלטות בנושאים חשובים לאנשים, שאין להם מושג במדיניות חוץ, או בנושאים פוליטיים בינלאומיים. המדינה ממנת ומסבסדת את הפקולטה למדעי החברה, כדי לקדם חברה טובה וצודקת יותר, ולכן התמורה של המרצים באוניברסיטה ושל תלמידי מדעי החברה, היא לקחת אחריות בחברה שלהם, ולהשתמש במה שלמדו כדי לקדם אותה, במקום לקדם רק את עצמם. לא יתכן שכל הידע הזה מהאקדמיה המצליחה שלנו, שאינה נחותה משום אקדמיה בעולם, ילך לאיבוד מבלי שנעשה בו שימוש לטובת מימוש האינטרס הישראלי והלאומי שלנו.
אני מסכים שהתיאוריה במדעי החברה לא יכולה להסביר את המציאות כולה, ואני גם חושב שתיאוריה הרבה פעמים יכולה להוביל למדיניות מוטעית, אך אני סבור שהאלטרנטיבה שקיימת כיום במדיניות החוץ הישראלית היא הרבה יותר גרועה. השאלה שצריך לשאול היא האם צריך להמשיך במדיניות שאין לה שום מטרה, ומשתנה מיום ליום על-פי גחמה של מנהיג כזה או אחר, שלא מכיר את המציאות הבינלאומית או שצריך "להסתכן" ולהשתמש בתיאוריות, שנבחנו אלפי פעמים, ומשמשות כבר עשרות שנים כלי להבנה טובה יותר של המציאות הבינלאומית. אני בהחלט חושב שהגיע הזמן לנסות את האלטרנטיבה השנייה, שבה משתמשים רוב המדינות המודרניות בעולם, ולראות האם באמצעות שינוי זה יהיה שיפור במדיניות החוץ הישראלית.
מדיניות החוץ של ישראל היא חובבנית ולא מקצועית, ובגלל זה אנחנו לא מצליחים לא להגדיר לעצמנו יעדים ברורים ולא להשיג יעדים שאנחנו כן מציבים. הסיבה לחובבנות ולחוסר המקצועיות היא שהמלומדים ואנשי המקצוע בתחום בחרו להתנתק מהמציאות, והחליטו לעסוק אך ורק בפאן התיאורטי של היחסים הבינלאומיים, כשהם זונחים לחלוטין את הצד הפרקטי המקצועי, שמשפיעה על עתידנו בארץ.
חייבים לרתום שוב את האקדמיה לטובת המדינה.
