קפצתי להביא אבטיח אבל מישהו העביר את הידיעה בטיפת חלב ושוק מחנה יהודה התמלא בעגלות תינוקות ונשים הרות, חלקן גוררות עוד 6-7 זאטוטים אחריהן. היה פסטיבל בשוק.
זה נורא יפה לראות באמצע השוק מרקיד עם רמקולים ומעגל של נשים, שאף אחת מהן אומנם לא בילתה במספרה לאחרונה, אבל כולן שרות בהתלהבות עץ הרימון נתן ריחו ושאבתן מים בששון ורוקדות את הרועה הקטנה מההר. היה מעניין. היו גם פסלים, ואומנים, ומיצגים ותהלוכות ומחזירים בתשובה ועוטפים בתפילין ולהקות מוזיקה, ובאמצע ניסו לעבור כל האימהות עם כל העגלות מכל הדגמים ומכל הכיוונים.
למי שלא עולה לנו לרגל בקביעות ולא בא אלינו בשוטף לעצרת כוהנים, חובה להסביר שמטעמים דמוגרפים רוב עגלות התינוק בירושלים הן דו מושביות. ולא מושב אחר מושב, כמו במטוס קרב, (כדי שחלילה לא יכנסו לתינוקות הרגלים ורעיונות שהם ינסו להגשימם בגיל 18 במקום ללכת לאוהלה של תורה), אלא מושבי העגלה הם זה לצד זה, מה לוקח קצת הרבה רוחב, אבל אין ברירה, כי את האורך תופסת מאחור שרשרת הזאטוטים שנגררים אחרי האמא שמפעם לפעם מסתכלת אחורה, עוצרת ושואלת: ריבקה, איפה ייענקל? שלויימי - לאיפה מוייטל הלך?
וכשזה קורה באמצע מאסת האדם הצפופה המתפתלת בין מיצג הפסלים הנעים לאמנים הקפואים, בין ההורה הרוקדת למוכר הדגים המבועת, כשמכל הכיוונים נוהרים זה מול זה אנשים וקהל וקונים ומוכרים ובאמצע 200 ילדים אמריקנים בסיור מורשת ו-60 תיירים גרמנים משותקים מאימה, אז כל השוק נעצר וזה עוקף את זה וזה חוסם את זו, והשמחה רבה, פסטיבל בשוק.
ועכשיו נסו להגיע ככה למוכר האבטיחים. הלכתי הביתה ופתחתי שימורים.
בשנה הבאה, כך מספרים לי, יגיע דגם חדש של עגלות תינוק, טרוייקה. מיועד ל-3 תינוקות במקביל. בירושלים, לפחות, זה הולך להיות סיפור הצלחה אדיר, בשני חלקי העיר, כמובן. קרב הרחם ברחם רק התחיל.
בינתיים בואו לראות את הפסטיבל של השוק. ימי שני. זה כיף. אפילו בימים האחרונים שלנו בפומפי, בזמנו, לפני שכל השחור כיסה וקבר לנו את העיר סופית, לא היו לנו כל כך הרבה חגיגות פרידה.