מספר כותבי מאמרים ב"על צד שמאל", פועלים במאמץ מרוכז לכיבוש היעד: "אל-עראקיב". אולי הם רואים בו כעמדה קדמית במאבק להפקעת הנגב מישראל. זכותם של הבדואים לבנות בתים ויישובים. אבל התביעות העצומות אינן מוצדקות. אני מתקומם נגד הטענות שלהם כי הן משוללות כל יסוד. מדובר בתביעות המייצגות פחות מ-80 אלף בדואים על יותר מחצי מיליון דונם, יותר מפי ארבעה מגוש דן או פי שניים מרצועת עזה. "פסיקת חלימה" משנות ה-70 קבעה שאין בסיס משפטי, גם על-פי החוק העותומאני, לתביעות אלה. לכן הבדואים ותומכיהם המתינו 40 שנה לשעת כושר, וכעת הם מחדשים את תביעותיהם, כאשר התקשורת אוהדת את הבדואים ה"מקופחים", ובית המשפט "קשוב" יותר לערבים. במשך השנים, הגיעה המדינה להסדר עם יותר ממחצית הבדואים. אך הדרך של פשרה והסדר כשלה, כי היא גרמה להעלאת רף התביעות מצידם של הבדואים שלא הצטרפו להסדרים, והם מנסים לסחוט כמה שיותר. אחת השיטות היא יצירת לחץ כבד ממש, הפגנות המוניות בבית המשפט. הם טוענים שהמתנחלים משפיעים על בתי המשפט והמשטרה נגד הבדואים. כך הם זורים חול בעינינו, צריך להיות פתי מושלם כדי להאמין שהמתנחלים אשמים בכל הצרות שלנו. במקביל למשפטים, הבדואים ותומכיהם מארגנים הפגנות אלימות, משולבות בבנייה לא-חוקית, והעמדת ילדים בקו הקדמי. אחר-כך הם מתלוננים שהמשטרה שולחת מאות שוטרים לאכיפת החוק. נו באמת... אם המשטרה תשלח חוליית שוטרים, נשמע סיפור נוסף על שוטרים שנכנסו למלכודת. אסור להיכנע לקבוצה האלימה הזו. כל כניעה תסחף קבוצות נוספות, ערבים ויהודים, לסחוט את משאבי המדינה. "נרטיב עבודת האדמה" הטענה החדשה במשפט היא "נרטיב עבודת האדמה". היסטוריונים אובייקטיביים (שאינם חברי בצלם) שוללים את הטענה שהבדואים "עיבדו" מאות אלפי דונם בנגב. עם כמות כזו של אדמה מעובדת, הם היו אמורים להיוודע כיצואנים גדולים של תבואה וצאן. וזה לא קרה מעולם. אבל לא חייבים להאמין לזקנים ולהיסטוריונים, אפשר לראות את המציאות היום ולהסיק מסקנה באינדוקציה: לא תראו שום תוצרת חקלאית בדואית במרכולים ובשווקים. אפילו חלב וגבינות צאן מיוצרים בצפון. למרות שיש לבדואים קרקע (כולל 100,000 דונם שהמנהל מחכיר), והם נהנים מאמצעים שלא היו להם בעבר: אספקת מים גדולה יותר, מיכון ושיטות מודרניות - אין שום בעיה במכסות והקצאות, השוק של מוצרי צאן הוא קטן ועדיין לא הגיע לרוויה. בנוסף, יש ייבוא של בשר כבש. מדוע הבדואים לא מסוגלים לספק את מה שהם כאילו מומחים בו? במילים פשוטות - החקלאות הבדואית הייתה ועודנה נחשלת ונכשלת. כל מה שהם מגדלים מספק חלק קטן מהצריכה העצמית שלהם. המסקנה היא שהם מעולם לא "עיבדו" מאות אלפי דונם, אלא רק חלק מזערי מהשטח. רעיית הצאן התאפשרה במקצת מהאזורים, כגון חלק מערוצי הנחלים. בדורות האחרונים הם נודדים עם עדריהם עד למרכז הארץ. "מוטיב ניצול הקרקע" במקביל למסלול המשפטי, מנסים הבדואים ותומכיהם להשיג תמיכה ציבורית בטענה שהתביעות שלהם צנועות. נקרא לזה "מוטיב ניצול הקרקע". באחד מהמאמרים ("עליהום" נגד הבדואים, עווד אבו פריח, 20.7.10) נכתב: "...אנחנו מתים מצמא, ובצד השני של הכביש הממטרות מפזרות את טיפות המים האחרונות של הכינרת על שטח הבצל של המושב... הציבור היהודי מנצל שנים-עשר וחצי מיליון דונם, וזה לא מפחיד איש! הבדואים חיים על כ-2% משטח הנגב, אף שהם כ-28% מתושביו". לכאורה כל יהודי חולש על מספר דונמים, אבל אני, כמו רוב היהודים, גר בבית משותף ואינני רואה את כל הקרקעות שהיהודים "מנצלים". אולי הקרקעות ה"מנוצלות" כוללות את חופי הים, הכנרת, הפארקים, שמורות הטבע והשטחים הפתוחים. אלו קרקעות שכל האזרחים, כולל הערבים, נהנים מהן. כך גם שטחי אימונים של צה"ל; אילולא המדינה קיימת, לא בטוח ששלטון החמאס היה מגלה יחס טוב יותר לבדואים. הניסיון ליצור "חלוקה שבטית" של הקרקעות בין הבדואים לבין "שבטי היהודים" בנגב, איננו מקובל. כמו שהבדואים רוצים מים, חשמל וכולי, אז גם הקרקעות בנגב הן חלק מהמדינה. האם הכוונה לפרק את המדינה לגורמים? אסור לקבל את ה"משא-ומתן" הזה על "רק 2%" מאדמות המדינה או הנגב, או "רק 800,000 דונם". אני מנסה להבין את מפלגת מרצ; זו חרתה על דגלה אידיאולוגיה "ירוקה": בשם השמירה על איכות הסביבה ולמען הדורות הבאים אנו נדרשים - בצדק - לשמר חלק מהארץ כשטחים פתוחים. האם הכוונה האמיתית של מרצ ותנועות השמאל היא להעביר את השטחים האלה לבדואים? גם הטענה שהבדואים "מתים מצמא" היא כזב. הם מקבלים היום יותר מים מאשר בדור הקודם. גם אין בעיה לספק מים ליישוב מוכר ומסודר שתושביו משלמים את מחיר המים, אך הבדואים מסרבים להתיישב ביישובים מוכרים ומעמידים תנאים בלתי אפשריים, שמונעים הקמת ישובים מודרניים עם תשתיות מים, ביוב, חשמל, תחבורה וכדומה. ובנוגע להשקיית הבצל - אנו זקוקים לחקלאות ולחקלאים שייצרו עבורנו מזון, ולא נרעב כמו ההמונים בעולם השלישי, או כמו הלקוחות של רוסיה שלא יקבלו השנה אספקת חיטה. לכן חובה לייצר מים עבור חקלאות מתקדמת, אבל אסור לסבסד חקלאות נחשלת. אומנם יש מקום לאפשר ישובים חקלאיים או חוות של בדואים, אבל כמו היהודים, רק חלק קטן מהאוכלוסיה יכולים לעסוק בחקלאות מודרנית ויעילה. רוב הבדואים יכולים לחיות ביישובים אורבאניים כמו היהודים. לכן אין הצדקה לתת מאות אלפי דונם לבדואים. "מוטיב הקיפוח" מוטיב נוסף הוא "הקיפוח"; "צפוף" לבדואים ביישובים שהציעה המדינה. אין שום בעיה להקים ישובים מוכרים ברמה גבוהה. אבל הבדואים לא מסתפקים בווילה על שלושת-רבעי דונם, הם דורשים שטחים גדולים ומפוזרים. הדבר מונע תכנון מסודר כנהוג ביישוב מוכר. ביישובים הלא-מוכרים, יש מרחקים הגדולים בין המבנים וחוסר סדר, לכן לא ניתן לתכנן קווי חשמל, מים וכיו"ב. בעיה נוספת היא המחיר העצום של הפיתוח: מס הפיתוח על בית קרקע, על שטח של 600 מ"ר ביישוב יהודי, יכול להגיע לכ-200,000 שקל. כמה יעלה הפיתוח לבית ביישוב בדואי המשתרע על שטח של מספר דונמים? מי ישלם? האם הבדואים מוכנים לשלם את המחיר, כמו כל אזרח בארץ? אין הצדקה לסבסד סגנון חים שכזה. המקופחים האמיתיים הם האזרחים שמשלמים עבור דירה קטנה מחיר אסטרונומי, שהחלק הארי בו כולל תשלום על הקרקע, מס שבח, מס הכנסה, פיתוח ועוד. "בעיית הבדואים" כשמדברים על "בעיית הבדואים" מתכוונים בעיקר לעבריינות ולפשיעה בממדים גדולים משיעורם באוכלוסיה. לא רק היהודים נפגעים, קחו לדוגמה את הרופא הערבי מהצפון, הוא חשב כי "לעולם ישלש אדם את מעותיו" וטמן את ממונו בשלוש כספות בביתו. אך שלושה בדואים מהדרום שדדו אותו למרות הכספות. ראויה לציון המשטרה שהצליחה לתפוס אותם. תרשו לי בהזדמנות זו לשלוח לו המלצה: לחדול מהטמנת הכסף באדמה, תן לכסף לעבוד - תכניס אותו לחיסכון או לתיק ני"ע כמקובל. זה משתלם לאורך זמן, גם אחרי תשלומי המיסים. חלק קטן מהכסף אפשר להשקיע בקרן הון סיכון שמשקיעה במפעלי תעשיה. לידיעת "המקופחים" - לא רק הממשלה אמורה לתמוך במפעלים. נראה לי שהממשלה מיצתה את דרך הפשרה והמשא-ומתן. הדרכים לפתרון הן:

• פיתוח התחבורה על-ידי רשת מסילות רכבת מהירה (160 קמ"ש ויותר), לטובת כלל האזרחים. רכבת מהירה תאפשר הגעה למרכזי תעשיה ותעסוקה, ובהמשך פיתוח מפעלים בנגב.

• חיזוק רשויות החוק לשם הגברת אכיפת החוק בכל התחומים כולל חוקי התנועה.

• התניית קצבאות רווחה במצב הכלכלי של האזרח; לדוגמה: לא יינתנו קצבאות רווחה למי שמחזיק קרקע מעל דונם אחד.

• והכי דחוף: בניית גדרות הפרדה, כולל בגבול מצרים, שימנעו הברחות ו"ייבוא נשים".

לתוכנית כזו יש יתרונות רבים, והיא גם תצמצם את ה"אטרקטיביות" של ישובים לא-מוכרים.