החלק השביעי של נאומו של משה רבינו, הוא סיום קבוצת הפרשיות שעסקה במצוות. מכאן ועד סוף התורה יופעו רק עוד שתי מצוות. ולכן יש לשים לב למצוות האחרונות של התורה ולעניין אותו הן באות לבטא.
פרשת כי תבוא פותחת במצווֹת 'הבאת ביכורים' ו'מקרא ביכורים'. אם נצטרך לקטלג את המצוות האלו, נוכל לשייך אותן לקבוצת המצוות התלויות בארץ, בתוך תת-הקבוצה של עשרים וארבע מתנות-כהונה. אך בשונה מכל שאר המצוות הקרובות אליה, זוהי המצווה היחידה שמלוּוה גם באמירה. הפרשת תרומות ומעשרות למשל, דורשת רק ברכה, ואילו כאן מְצווה התורה כי על היהודי המעלה את ביכוריו לירושלים גם לקרוא ולספר את המאורעות ההיסטוריים של עם ישראל. פסוקים אלו מוכרים, כי לפחות הראשונים שבהם מופיעים גם בהגדה של פסח, בחלק ה'מגיד'. כאשר אנו מספרים על לידתו של עם ישראל, אנו קוראים ודורשים את הפסוקים האלו:
"וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ". בנוסף לשאלה - מה מיוחד במצוות ביכורים שדורשת 'מקרא', יש לברר גם מדוע המתינה התורה עם ציווי זה עד כמעט סוף התורה. מצוות ביכורים מוזכרת כבר פעמיים בתורה בספר שמות, בפסוק אפילו יותר מוכר:
רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱ-לֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ [שמות כ"ג,י"ט, וגם ל"ד, כ"ו]. תחילת הפסוק אומרת במפורש כי יש להעלות את ראשית ביכורי האדמה אל בית ה', אז מדוע המתינה התורה עד עכשיו ולא ציוותה את מצוות 'מקרא ביכורים' כבר בספר שמות בצמוד למצוות 'הבאת ביכורים'?
הביכורים הם היבול הראשון של האדם. אחרי שחרש ועמל והזיע, הגיעה שעתו של החקלאי לקצור את היבול. זהו הרגע המאושר שלו במהלך השנה. התורה מצווה על האדם לתת את ראשית היבול שלו לכהן, לנציג הקודש בעולם, כדי להראות לו שיש עוד שותף בכיר להצלחה שלו בעולם הזה - הקב"ה. על כן היא מצווה עליו לתת לקב"ה או לכהן את ראשית ההכנסות שלו: בצאן (בכורות) ובבהמות (פטר חמור), את ראשית הגז, את ראשית העיסה (הפרשת חלה) ואפילו את בנו הבכור (אך מתירה לו לפדות אותו תמורת חמישה סלעים). על-מנת שהיהודי יכיר כי לא הכל בזכותו, הוא לוקח את החלק החביב עליו ביותר ומעלה אותו לירושלים ומוסר אותו לנציגו של הקב"ה בעולם.
אך צעד זה אינו מספיק. החשש הגדול בעת הכניסה לארץ הוא מפני ההתיישנות בה:
"כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם...". כלומר אחרי דור המייסדים-החלוצים, אלו שחוו את הצרות של הגלות והקימו כאן את המדינה מאפס, נולד דור שני שעוד זוכר את הצנע וגדל על סיפורי הגבורה של הדור הקודם. אבל הדור שלישי הוא כבר דור שנולד לתוך חברת שפע. דור שלא יודע בזכות אלו מאמצים של אבותיו הוא יכול לחיות בנעימים. הסכנה מדור כזה היא שבעקבות ההתיישנות יגיעו ההשחתה והסיאוב:
"וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱ-לוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ". דור שעסוק כל כולו בעצמו, ברווחיו ובאישיותו, תוך התעלמות במקרה הטוב ופגיעה במקרה הפחות טוב בשאר האנשים שבחברה.
על כן, את הבאת הביכורים צריכה ללוות אמירה שבה סיפור ההיסטוריה של עם ישראל. בכל שנה, כאשר החקלאי יעלה ויביא את ראשית היבול שלו לירושלים, הוא יזכור ויזכיר מול בית ה', מול הכהנים ומול כל עם ישראל, שהוא יודע בזכות מה הוא הגיע לאן שהוא הגיע. בזכות הבחירה באבות האומה, אברהם יצחק ויעקב, שכל אחד מהם הוא דמות מופת, שהקימו את עם ישראל שדרכו מתקיים החיבור בין הקב"ה לעולם. אכן, בזכות מאמציו של האיש הפרטי, אבל גם ובעיקר הודות לברכת ה' על סמך מעשי אבותיו. רק כאשר הוא יסתכל על השפע והעושר שניתן לו, באופן הזה, יש סיכוי כי העושר לא יוציא אותו מדעתו, הוא יקבל את העושר בפרופורציות הנכונות. הוא ישתדל להיות ממשיך-דרכם של האבות בגמילות חסד, במסירות נפש, באהבת האמת ועוד.
התורה המתינה עם הציווי על 'מקרא ביכורים' עד ממש לכניסה לארץ, כי לדור יוצאי מצרים אין צריך להזכיר כמה קשה היה להם בגלות, את הצלקות הם עוד נושאים על גופם ובנפשם. דווקא על סף מעבר הירדן, כאש האוכלוסיה מכילה דור שרובו הגדול כבר לא סבל את שעבוד מצרים, דווקא לו יש להזכיר, שלא תמיד היה כל-כך טוב. שהעושר הוא מתנה מהקב"ה על סמך הבחירה שלו בעם ישראל. לא כל-כך בזכותך, אלא יותר בשל הזכויות והעמל של אבותיך. החיבור הזה להיסטוריה של עם ישראל, לאבות, הביא גם את מחבר ההגדה של פסח לבחור דווקא בפסוקים אלו ובדרשות עליהם, כחלק הפותח את ההגדה. מה שעשה היהודי בבית המקדש פעם בשנה ב'מקרא הביכורים', עשה כל עם ישראל במשך מאות שנים, כל אחד בתוך ביתו, עם בני משפחתו בליל הסדר. הוא התחבר לשורש של עם ישראל.
בימים אלו של משבר ובלבול בסולם הערכים, כאשר אנו עדים לצדדים שליליים של חברת שפע, חשיבות גדולה יש לפרשת כי תבוא ללמד אותנו כיצד אפשר להטמיע בדור הצעיר את האירועים והחוויות של הדור הוותיק. מתוך כך תתחזק הכרת הטובה וההערכה של הנוער הן למבוגרים, אנשי הדור הקודם והן למסורת ישראל של כל הדורות. תחושה זו תוביל לחברה צנועה יותר, מוסרית יותר וטובה יותר.
