כאשר מדברים על נשק גרעיני, מהו מעמדה של ישראל? "אם ניקח בחשבון את העובדה שלטווח הנראה לעין אין עלינו איום אמיתי של מלחמה סדירה קונבנציונלית, הבעיות המרכזיות הן ההתמודדות עם מלחמת הגרילה והטרור שמפעילים גורמים לא מדינתיים והתמודדות עם התוכניות של מדינות במזרח התיכון לרכוש יכולת גרעינית צבאית".
ד"ר אריאל (אלי) לויטה המשנה למנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית, בהרצאתו בכנס הרצליה ה-7 חילק לארבעה עידנים את תור הגרעין בעולם:
העידן הגרעיני הראשון (1945-1967): זאת התקופה של "לשרוד וללמוד". התקופה מאופיינת בהתפתחות של מירוץ החימוש ושל המשברים הגרעיניים. בתקופה זו נוצרות חמש מדיניות גרעיניות, העולם לומד לפתח תיאוריה חדשה של הרתעה של השמדה מובטחת, ובהדרגה מנסה ההשמדה ההדדית המובטחת להרתיע מדינות אחרות ללכת בכיוון. יש ניסיון לפתח נורמה של מניעת תפוצה גרעינית.לאחר המשבר בין קובה לארה"ב מנסה העולם להתייצב וליצור הסכמים לאיסור חלקי של נשק גרעיני.
העידן הגרעיני השני (1968-1989): ישנה פורמליזציה של אמנה חדשה שעומדת למנוע את הפיכת העולם ליותר "גרעיני". בתקופה זו נוצרים הסדרים הן גלובליים והן בין המעצמות, וההצלחה בבלימת רוב המדינות הייתה מרשימה.
העידן השלישי (מ-1989 והצפוי להסתיים בשנה הבאה): הוא מאופיין במידה בלתי מבוטלת של שאננות וייאוש מן ההסדר הגרעיני. ראשיתו היה בסימני הצלחה לכאורה (דרום אפריקה מתפרקת מהנשק הגרעיני, ואולי האירוע הגדול מכולם הוא התפרקות בריה"מ). ההצלחות הללו מטשטשות את העובדה שהודו ופקיסטן ממשיכות במרץ, ותקופה קצרה לאחר מכן מחליטות לבצע ניסוי גרעיני;
קוריאה הצפונית גם היא ממשיכה קדימה ומבטלת את ההסכם עם ארה"ב; לוב מפתחת נשק גרעיני, ובסך-הכל ברור כי מתחת לפני השטח מבעבעים זרעי הפורענות, שמבצבצים לאחרונה. במקביל, הסכמי הגבלת הנשק נכנסים לתקופת קיפאון. האמנה לאיסור כולל של ניסויים גרעיניים אומנם נחתמת, אך לא מאושררת, כלומר היא לא נכנסת לתוקף ולמעשה מוקפאת.
העידן הרביעי המסתמן מן השנה הקרובה: הוא של נוסטלגיה לעידן הגרעיני הראשון. גורמים שונים עלולים להוביל לאי-יציבות: המשך המשבר בפקיסטן ואפילו הסלמתו עם פוטנציאל לעימות גרעיני בין פקיסטן והודו; ייצוא טכנולוגיה גרעינית מקוריאה הצפונית והפיכת אירן לגרעינית; הופעה מחדש של אנרגיה גרעינית כאופציה אלטרנטיבית, מבלי שתהיה מלוּוה בסידורי בקרה שמונעים מאותה טכנולוגיה להפוך לסכנה גרעינית – וכמובן המשך ההתעניינות של טרוריסטים למיניהם בטכנולוגיה גרעינית.
כיצד משתקף ה"עידן הרביעי" באזורנו? "חלו שינויים חשובים. ראשית, במיהות השחקנים האזוריים. אירן שהייתה מדינה ידידותית הפכה למובילה של ההתמודדות נגדנו. עברנו מתקופה של סדר עולמי המבוסס על איזון גרעיני של שתי מעצמות לעידן המתאפיין על-ידי יותר אנרכיה. כוחות אזוריים חדשים עולים ומתחילים למלא תפקיד גלובלי, ובאזורנו בולטות אירן וטורקיה. המשטר המונע הפצת נשק גרעיני נמצא בסכנת התמוטטות, ויש סכנה שמדינות רבות תהיינה בעלות כושר גרעיני צבאי. אחד האזורים המועדים ביותר מבחינת הסכנה לתפוצה נרחבת של נשק גרעיני הוא המזרח התיכון.
אם אירן תצליח להגיע ליכולת גרעינית צבאית, קשה להניח שמדינות כמו מצרים, סעודיה וסוריה לא ילכו בדרכה ויפתחו גם הן יכולות גרעיניות".
מה המשמעות של מציאות זו למדינת ישראל ובמיוחד כלפי אירן? "זה מעלה שאלות קשות לגבי מדינת ישראל. יש ויכוח גדול בין שתי אסכולות – ישנה אסכולה המאמינה ביכולת לקיים מאזן אימה גרעיני יציב ובאוניברסליות של יכולת זו. אכן, כשבוחנים את מה שהתרחש במהלך המלחמה הקרה בין ארה"ב ובין בריה"מ, אנו רואים תקופה של לימוד ומשברים שיצרה מציאות יציבה של מאזן אימה.
השאלה היא האם מציאות זו תופסת כיום לגבי אזורים אחרים ולגבי מדינות וארגונים אחרים. התשובה לשאלה זאת אינה תלויה בהשקפה פוליטית והיא חוצה אצלנו מחנות. הן בשמאל והן בימין יש המאמינים כי ישרור מאזן אימה, למרות אופיו של המשטר האירני".
האם אין הוא מהווה סכנה נוכח אישיותו הארסית של אחמדינג'אד? "סטלין ומאו דזה דונג לא היו יותר "נחמדים" ממנו, ולמרות זאת היה מאזן הרתעה יציב עמם. האמונה ביציבות הרתעה גרעינית הדדית מתבססת על עוצמת ההרס ההדדי העלול להיווצר שאותה כולם מבינים, והבנה זו אינה תלויה כלל וכלל בסולם הערכים של מקבלי ההחלטות.
לעומתם, ישנה אסכולה הגורסת שכלל זה של יציבות מאזן האימה אינו אוניברסלי וייתכן כי יש שלטון המוכן להקריב עצמו למטרה טרנצנדנטלית, כפי שעושה זאת מחבל מתאבד בודד.
במקרה זה אולי קשה להניח כי אירן תיתן את נפשה למות למען חיסולה של היישות הציונית – אבל אי-אפשר להתעלם מן האפשרות הזאת".
