שמונה-עשר באוגוסט. חמש אחר-הצהריים. נוגעת ללב ביופיה האנושי, בזהב תלתליה, יושבת אלה חפץ, "בת שער הגולן", כפי שהיא מוצגת, תל אביבית בהווה (וקיבוצניקית בהוויה) אשר לקחה בחודשים האחרונים הפסקה מהעיר ללא הפסקה, שם ביתה השכור. על ידה, כתף אל כתף, אביבה שליט. המקום: "מאהל המחאה" - במירכאות ובלעדיהן - במרחק הד מהמעון האטום והמאובטח של ראש הממשלה. איפה הוא, איפה הם. והיכן גלעד. ועד מתי.
כל פריטי המידע של המאבק למען שחרורו של גלעד אצורים במחשב הנייד של אלה, שהוא-הוא החמ"ל האמיתי, המונח על ברכיה. אחת לדקות אחדות היא מרכינה ראשה לאוזנה של אביבה, היושבת לשמאלה, כממתיקה עמה סוד. על פניה של אביבה חרוטים קמטי הגעגועים המייסרים, ואימה קשה כשאול, קשה כשכול. ילדה בובתית מעין יהב מגישה לה ציור ובו גלעד מוקף פרחים. ויש גם פרפר באופק. אביבה מחייכת לרגע ומיד שבה להרצין. נועם עומד, לוחץ ידיים, חיוך דק, לא ייאמן כי ייתכן, יוצא משפתיו הדקות. הוא טועם עוגית. חם בירושלים. גם שם גיהנום. אנשים באים להזדהות - לנחם? - להגיד מילים שלא אומרות מאום. יושבים ושותקים את חמלתם, נבוכים מעוצמת חוסר-האונים. אלה, אנרגטית, חייכנית, לא נותנת למקום הזה לשקוע. אף שהיא יושבת, היא אינה נחה לרגע. בזה אחר זה היא שולה ממצולות המחשב את היקרות שבפנינים, את מסרי הטלפון של גדולי הידוענים. היא הפסיקה את שגרת חייה ומייחדת ומקדישה את כל כולה למאבק הנורא הזה, אשר דומה כי דבר לא קורה בו.
אם הצלחתי להבין, היא מובילה בימים אלה מסע אופניים, שבו אמורים להשתתף ידועני-שם. זה לא יקדם את שחרורו של גלעד, אבל זה יתן רוח גבית למשפחה ולגרעין הקשה של התומכים בה, ראש וראשונה בהם אלה, המגלגלים את האבן הכבדה של הסיכוי המקליש והולך לשחרורו של גלעד, במעלה ההר של סיזיפוס.
אנחנו לא יודעים מה אומרים, כשהולכים. מופתעת, מגישה אביבה את לחיה השמאלית לנשיקתה של אשתי. כמו אדיוט אני אומר לה שהביקור הבא שלנו יהיה במצפה הילה, לאחר שובו. עפעפי ריסיה של אביבה זזים מעט. אפשר שהיא פוקחת, אפשר שהיא סוגרת. כבר יבשו עיניה מדמעות.
ואלה - בשלה. לא עוזבת לרגע את המחשב. ואני יודע: כל עוד היא שם, במקום הזה איש לא יעז להתייאש.
