לאחרונה התבשרנו כי בעיר אריאל, שכידוע שוכנת מעבר ל"קו הירוק", ייחנך בקרוב "היכל תרבות" להצגות תיאטרון. בתגובה התארגנו אנשי תיאטרון - שחקנים, מחזאים ובימאים - ש
קראו להחרים את ה"היכל" ולא להופיע שם.
רוב תושבי המדינה התרעמו על זמרים, להקות ונגנים אשר בקיץ האחרון ביטלו הופעות בארץ, לרוב ברגע האחרון ובהמולה תקשורתית לא קטנה, שגרמה נחת-רוח לאויבינו ועוגמת-נפש לנו. אך בשומעי שגם בינינו ישנם לא מעטים שאינם בוחלים בנשק ההחרמה - מה נלין על אחרים?
לפי השקפת עולמי הפוליטית, כנראה שבשלב זה או אחר נצטרך לפנות את העיר אריאל, או "לשלם" תמורתה בשטחים אחרים ממדינת ישראל - אך בינתיים חיים שם עשרות אלפי אנשים, יהודים טובים, ציונים, ישראלים נאמנים שהם חלק בלתי נפרד מאיתנו. חייהם שם אינם בחטא; הם, על-פי גישה פוליטית מסוימת, ממלאים שליחות לאומית. גם אם שליחות זו אינה לטעמי, איני יכול להתכחש לה ולפסול אותה; אני מקבל אותה בכבוד הראוי כחלק ממערכת החיים הדמוקרטיים שקיבלנו על עצמנו.
השימוש בנשק ההחרמות הוא בלתי דמוקרטי לחלוטין. בדמוקרטיה, כאשר רצונך כי דעתך תיעשה, ראוי שתפעל במסגרת מוסדות ציבוריים לשם קידום עמדתך הפוליטית. אך האנשים שחתמו על העצומה אינם מתכוונים לפעול לפי כללי הדמוקרטיה, היא "כבדה" עליהם. הם משתמשים במעמדם הציבורי בענף התיאטרון, שהגיעו אליו בזכות עבודתם במוסדות שקיומם תלוי בלעדית בכספי הציבור, בכדי לכפות את דעתם האישית באורח לא-דמוקרטי על אותו ציבור אשר בעקיפין מממן אותם.
זכותם המלאה של אותם השחקנים והיוצרים לסרב להופיע במקום מסוים או במסגרת מסוימת. כישרונם הוא בבעלותם הבלעדית. אך על הסירוב להופיע במסגרות או במקומות מסוימים יש להודיע מראש למוסד המעסיק אותם, כאשר למוסד יש את הברירה לא להעסיק אותם או לא להפיק את המחזה שנכתב על ידם. אדם שמוכן להקריב מעצמו ומכספו על עמדתו הפוליטית - זכאי לכל הכבוד, אך אנשים שלא מוותרים על התמורה הכספית, מאחר שהמחזות כבר מוצגים והנזק הכספי למפיקים יכול להיות גדול, אולם מחליטים להחרים מקום מסוים - הם כאילו יורקים בפני הציבור אשר בעקיפין מממן אותם ובעיניי, אינם זכאים לכבוד כלל.
לפני ימים ספורים, בטרם התפרסמה העצומה, הייתי בהצגתה של המחזאית סביון ליברכט, "הבנאליות של האהבה". המחזאית, באמצעות הדמויות, מציגה את עמדתה על הנאציזם, יהדות גרמניה ערב עליית הנאציזם והתנהגות התנועה הציונית בתחילת מלחמת העולם השנייה ולאחריה. הגיבורה במחזה תוקפת את הנהגת היישוב היהודי בארץ בראשות בן-גוריון על התנהגותם כלפי עולי גרמניה, על התעלמותם מהפלשתינים, על הקמת המדינה שהביאה, לטעמה, רק מלחמות ואיבה נצחית, ועל לכידת אייכמן ומשפטו הפומבי שבא לשרת מטרות פוליטיות של בן-גוריון ומפלגתו. מנגד, מוצגים הנאצים על-ידי גיבור אחר במחזה כלאומנים שמטרתם האדרת שם גרמניה והגרמנים בעולם. הגיבור, לאחר המלחמה, אינו מוכן להתנצל על תמיכתו הפעילה במפלגה הנאצית ועל יחסו ליהודים, בנימוק שהוא השתדל "להרע" פחות מאחרים.
כבר בעת המחזה תמהתי על ההשוואה בין הנאציזם לבין הציונים בהנהגת בן-גוריון והמסקנה המתבקשת היא כי אין הבדל עקרוני ביניהם. עתה, כאשר קראתי כי המחזאית היא מראשי החותמים על הדרישה להחרמת העיר אריאל, הבנתי את שורשי המחזה.
חותמים אלו מצטרפים לעשרות אנשי אקדמיה, סופרים ואמנים אחרים שהחליטו שכישרונם האמנותי או הידע המדעי שלהם נותן להם גם יכולת ניתוח פוליטית. על כך אוכל להגיד רק משפט אחד: טיפשותם גדולה מכישרונם.
