הסברה מתחילה בבית הסיבה הבסיסית לכשלון ההסברה פשוטה מאוד: לא ניתן לשכנע אחרים בצדקתך כאשר בו-זמנית יד שמאלך סוטרת לעצמך וצווחת: "לא נכון, אל תאמינו לי, האויב שלי צודק"... אם רוצים לנצח בהסברה, חייבים להתעורר, להחליף דיסקט, להפסיק לדבר "אוסלואידית מצויה" ולתקוף חזיתית מבלי להתבייש או למצמץ. הבה נניח לרגע את העולם הווירטואלי שבו שטפו את מוחנו, ונצא למסע קצר במציאות האמיתית. מהי מידת אחריותו של העולם הערבי למצב? העולם הערבי סירב לקבל את "החלוקה", ציפצף על החלטת האו"ם על הקמת המדינה וקם עלינו להשמידנו. על כך הוא מצפה לקבל שי צנוע. לו הוא היה מנצח - האם היה מחזיר לנו את השטחים שהיה כובש מאיתנו? לא, ולו מן הסיבה הפשוטה שהוא לא היה משאיר למי להחזיר... הוא היה אונס את הנשים ושוחט את הגברים (או ההפך, על-פי הטעם האישי). עד כאן אין מקום רב לספקולציות, הדברים ידועים ונהירים, עובדות היסטוריות פשוטות. לצערו הרב הוא נכשל ובתסכולו החל ליילל: אכלו לי, שתו לי, הרגו לי, כבשו לי, גירשו לי. "מלחמה עם ביטוח" זה בהחלט רעיון חביב, אפילו משעשע, אבל רציני זה לא. כנ"ל מלחמה עם פרסים, הפתעות ומתנות. מי שרוצה מלחמה, שיהיה לו לבריאות, אבל עליו לקחת בחשבון שהוא עלול לשלם מחיר. מה פתאום שיקבל בחזרה את מה שכבשנו לו כאשר הוא קם עלינו להשמידנו? זכות התודה לעולם הערבי לא מגיע מאיתנו מאום, למעט דבר אחד: הזכות להודות לנו מקרב לב על כך שלא עשינו לו את מה שהוא תכנן לעולל לנו... העולם הערבי אחראי לכל מלחמות ישראל על השלכותיהן - לפיכך עליו לשאת בכל התוצאות הנובעות מהן! זה פשוט כפי שזה נשמע. עליו לדאוג לפתרון כל בעיות הפליטים בשטחו, להתנצל מקרב לב על כך שניסה להשמידנו ולשלם לנו פיצויים. כמו-כן, עליו לפצותנו על גירוש יהודי-ערב. מה יהיה גובה השילומים? מאות מיליארדים או טריליונים? על כך אפשר לקיים מו"מ. עד כה פתרנו שלושה רבעים מהסכסוך (לפחות ברמה המוסרית). ישנו משפט קצר וקולע שאמר דוד בן-גוריון ובנימין נתניהו מקפיד להזכירו, המבטא היטב את המצב: ברגע בו יניח העולם הערבי את נשקו - יגיע הקץ למלחמה, ברגע בו תניח ישראל את נשקה - יגיע הקץ לישראל. עקב לקות למידה בגיאומטריה, ישנם עדיין רבים ומבולבלים המכנים את ה"וקטור" הזה בשם: "מעגל האלימות"... מהי מידת אחריותם של הפלשתינים למצבם? מלבד הצהרות רשמיות ולא-רשמיות בדבר תשוקתם העזה הבלתי ניתנת לכיבוש להשמידנו, הפלשתינים עשו הכל, באמת מעל ומעבר כדי לשכנע אותנו שהם מאוד-מאוד רציניים בעניין. בין פעולותיהם:

• בזבוז כספי תרומות על שחיתות וחימוש הטרור מתוך כוונה לשמר את מצב הפליטות, העוני והמצוקה;

• ניהול הסתה ממוסדת בתקשורת הפלשתינית;

• מערכת החינוך המפוארת שלהם שוקדת על הסתה ממלכתית של זאטוטיהם;

• ועדת הטקסים שלהם שוקדת על האדרה ממלכתית של ה"שאהידים" והפיכתם לגיבורים לאומיים לתפארת מדינת פלשתין;

• השפל המוסרי האופף אותם הגיע לשיאים בלתי נתפסים באגדת העם, לפיה מי שישחוט יהודים יזכה בפרס מקורי: אורגיות מלהיבות עם עשרות בתולות חסודות וצנועות כמיטב המסורת, מתנת גדולי המוסר שלהם.

אם כל זה לא מספיק הם הקפידו לבחור בבחירות חופשיות מפלגה שחרתה על דגלה באופן רשמי ומוצהר את השמדתנו. "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאיסלאם ימחה אותה" - אמנת החמאס. זיהוי האויב לרוץ להילחם באויב זה חשוב מאוד, לדעת במי - חשוב לא פחות. אז מיהו האויב? הבה ננסה לזהותו: עם מי עושים שלום? עם אויבים, כמובן. הנה זיהינו את האויב: הפרטנר לשלום (הפלשתינים). זה היה קל. תהליך אוסלו האופף אותנו בעשרות השנים האחרונות קצת מבלבל, אז כדאי להזכיר: השם "תהליך שלום" לא חייב להטעות, עד שלא יפרוץ השלום - זו עדיין מלחמה! כאשר ישראל הכריזה על עזה כעל ישות עוינת - פרצה תדהמה גדולה. עזה? עוינת? חובבי השלום היו בשוק. לכן חשוב להזכיר לכל שטופי חדוות השלום: עד שיפרוץ השלום, הפלשתינים הם עדיין האויב. עם כל הצער שבדבר, ויש. בוודאי שיש בקרב הפלשתינים רבים שאינם תומכים בהשמדת ישראל. כל מי שמתחת לגיל 18 ואין לו חלק בבחירת החמאס יכול להיחשב כחף מפשע בעליל. עם זאת, עדיין מוטלת על הפלשתינים אחריות לבחירת דרכם כציבור וכיישות לאומית. לא חייבים להתבלבל: המאבק אינו בין המחבלים למתנחלים, אלא בין היישות הפלשתינית ליישות הישראלית! חפים מפשע יש בשני הצדדים, אך לא ניתן להסתתר מאחוריהם כתירוץ לבריחה מאחריות קולקטיבית ברמה הלאומית. האם הפלשתינים אחראים למעשיהם? ישנן הוכחות אינספור לכך שהטרור הפלשתיני נגרם על-ידי הפלשתינים. בימי כבוד היו"ר הייתה פרשת קארין איי, מסמכים שהוכיחו את מימון הטרור ועוד הוכחות רבות. היום לא צריך להתאמץ יותר מדי: המנהיגות הנבחרת כחוק של הציבור הפלשתיני בעזה היא הטרור בכבודו ובעצמו. ידוע שטרור אינו יכול לצמוח ללא תמיכת האוכלוסיה, אבל מעבר לכך, למרבה הצער, לא צריך מיקרוסקופ אלקטרוני כדי לזהות שלטרור יש תמיכה נלהבת ברחוב הפלשתיני. כלומר, האחריות לטרור מוטלת על הפלשתינים הן כציבור והן כהנהגה. המשמעות בפועל היא, שהציבור הפלשתיני, יחד עם הנהגתו, שולח את ילדיו כדי להרוג את ילדינו! מדוע הם נהנים מחסינות? מה פתאום שהם יזכו לראות את המלחמה שלהם מהמרפסת בטלוויזיה תוך פיצוח גרעינים? אם הפלשתינים רוצים להרוג אזרחים ישראלים, שיהיה להם לבריאות, אבל עליהם להבין את המחיר: מי שזורע טרור - קוצר מלחמה. המלחמה כואבת - זה טבעה, והאחריות לקיומה היא על מי שרוצה בה. הפלשתינים רוצים מלחמה? הם ילדים גדולים, עליהם לשאת בתוצאות בחירתם! על הגישה הגזענית המתייחסת אל הפלשתינים כציבור שאינו צריך לשאת באחריות למעשיו - לעבור מן העולם ומהר. האם המילה "כיבוש" היא מילת קסמים? לא. המילה "כיבוש" איננה יכולה לשמש כהצדקה לפשעים נגד האנושות, ואיננה מסירה מעל הפלשתינים את האחריות למעשיהם. זכותם לחשוב שאנו חייבים להחזיר להם את השטחים אותם הפסידו כשניסו להשמידנו, זכותנו לחשוב אחרת. אבל לפסוק שהם על פניו צודקים בעליל, ולכן הם אינם אחראים למלחמה שלהם - זה "קצת" מוגזם... השימוש התמים והאובייקטיבי כביכול במילה "כיבוש" משמעותו, בעצם, הצדקת מאבקם של הפלשתינים! זה כולל הסרת אחריותם למלחמתם והשלכותיה, והטלת האחריות כולה על ישראל. הם יכולים לשחוט אזרחים חפים מפשע בעזרת פיגועים או טילים או מה שבא להם, לסבול כתוצאה מכך מתגובה ישראלית, והאחריות על סבלם תמיד תיפול על ישראל, כי הם "כבושים". אז זהו שלא. זה לא כיבוש, זו מלחמה! היא מתנהלת בעצימויות שונות כבר מעל מאה שנה, הרבה לפני "הכיבוש" (67'), וה"לא כיבוש" (48'). אופייה, גובה להבותיה וכולי נקבעים על ידם. זו מלחמתם והם אחראים לה. האם היא צודקת, או לא? אפשר להתווכח, אבל אי-אפשר להתווכח על העובדות: זו מלחמה, היא מלחמתם, והם אחראים למעשיהם, לבחירתם ולהחלטותיהם. רוצים שלום או טרור? אנחנו לא אימא שלהם, לא אבא, לא סבתא, גם לא סופר נני שלהם. יחד עם זאת ולמרות הכל, לפנים משורת הדין, רק בגלל שהעולם כל-כך "מאוהב" בהם, אפשר להיות "לארג'ים" ולתת להם עוד צ'אנס אחרון חביב ודי. ייערך משאל-עם בקרבם על השאלה: האם עבר להם החשק, הם נגמלו כבר מתשוקת ההשמדה שלהם, מתנגדים לטרור, והם בעצם בני ערובה שלו ומבקשים מהעולם שיציל אותם מפניו? אם כן, יגובש באו"ם מהלך מדיני וצבאי לניפוי הטרור מן הפלשתינים בשיתוף-פעולה מלא מצידם. אם לא - ישאו בכל התוצאות, והפעם בלי שום תירוץ. (משאל-עם דומה ניתן לעשות בלבנון נגד החיזבאללה.) גמרנו, בסיומו של המשאל תסתיים ההפרדה המטופשת בין הטרור לשולחיו. תחליטו: רוצים טרור, או לא? אין חצי טרור. המשחק המטופש של כן ולא: מתנגדים לטרור אבל "משום מה" כל הזמן תומכים בו, זכותנו "להתנגד לכיבוש" אבל אנחנו לא אחראים למעשינו - יסתיים. עולם שלם מתנהג שנים כמו גן-ילדים ומשחק ב"נדמה לי", רק ש"גן השעשועים" כאן קצת מזוויע... השאלה השלישית העומדת לדיון:

מהי מידת אחריותו של העולם למצב? מהי הסיבה להצלחה הכבירה של שיטת השימוש באזרחים וילדים כבשר תותחים? מדוע בשנים האחרונות השיטה של שימוש באזרחים בכלל וילדים בפרט כבשר תותחים הפכה להיות כה פופולרית? האם הקונספציה המערבית הנאורה מעניקה תגמול על פגיעה בילדים ולכן מעודדת את התופעה? את השאלה הזו יש להציב על סדר היום. האם האנושות יכולה להסתפק בנזיפות? חובתה של האנושות לספק כלים ליישות אזרחית הסובלת מפעולות טרור להתגונן כנגדו בצורה יעילה! להגיד "מה לא" זה יפה מאוד, אבל לא מספיק. האנושות היא לא "מהאו"ם". היא חייבת לצדד בצד הנפגע מן הטרור ולספק לו את מלוא הכלים כדי להתמודד עימו. האם האנושות איננה מועלת בתפקידה, בכך שהיא נמנעת מלספק כלים יעילים להתגונן מפני הטרור? גם שאלה זו יש להציב על סדר היום. האם העולם נוהג בסטנדרט כפול? מדוע העולם אינו דורש מכל צד להפריד בין אזרחיו ובין הכוח הלוחם שלו? דרישה אלמנטרית זו הייתה מוציאה את העוקץ מן הטרור ומטילה על הצד שאינו מבצע הפרדה שכזו אחריות מלאה לכל ההשלכות הנובעות מכך. שאלה נוספת העומדת לדיון:

מהי מידת אחריותו של העולם האיסלאמי למצב? האם העולם האיסלאמי "זכאי מחמת הספק"? על התקשורת העולמית לראיין את גדולי האיסלאם באשר הם ולדרוש מהם לגנות, להוקיע ולהקיא נחרצות את הטרור האיסלאמי והאיסלאם הקיצוני, וגם להכחיש מכל וכל את אגדת הבתולות. עד שזה לא ייעשה, העולם האיסלאמי כולו בגדר חשוד כמשתף פעולה עם הטרור שלו. מדוע התקשורת לא עשתה זאת עד כה? חיכתה להזמנה מיוחדת?... אז הנה היא קיבלה אותה.