לפני למעלה מחודשיים יצאה משפחת שליט ואיתה רבבות מבית ישראל לצעדת המונים ממצפה הילה ועד ירושלים. צעדת שליט תוכננה להיות לסמל ולחוד החנית במאבק של המשפחה לשחרורו ולהחזרתו של גלעד הביתה. הציבור והפוליטיקאים הצביעו ברגליים והתגייסו לצעדה ההיא, ואיתם כלי התקשורת השונים, שלחצו על ממשלת ישראל לשחרר את גלעד ממרתפי החמאס. אף אחד לא העז לומר למשפחת שליט שהיא צועדת בכיוון הלא נכון. על משפחת שליט ועל כל תומכיה היה לצעוד לא לעבר ירושלים אם כי לעבר רצועת עזה. כבשן הלחץ, הן הציבורי והן התקשורתי והבינלאומי, היה צריך להיות מופנה לעבר השובים האמיתיים של גלעד - החמאס, הרי הם אלה שהיו אמורים להיות במוקד הלחץ ותשומת הלב. גלעד שליט לא שבוי של ממשלת ישראל והוא לא כלוא במרתפי מעון ראש הממשלה. נכון, גלעד שליט הוא חייל שנשלח למשימה על-ידי המדינה והממשלה שעומדת בראשה, אבל הלחץ, היה ראוי שיופנה לאלה המסרבים להתפשר, לאלה המבקשים את הכל, לאלה שחטפו את גלעד, ולאלה אשר אחראים לבטחונו ולרווחתו בשעה שגלעד הוא שבוי שלהם. לדאבון כולנו, צעדת שליט לא השיגה דבר, רק המאהל נשאר. התקשורת התקפלה והפוליטיקאים נשארו פוליטיקאים, אלה באים ואלה הולכים, וגלעד נשאר כלוא במרתפי החמאס. אם תצא צעדה נוספת, הרי שיש להוביל אותה לגבול הרצועה ולהפעיל את הלחץ הבינלאומי והאישי על חמאס ולא על ממשלת ישראל. דווקא היא, ממשלת ישראל, הוכיחה נחישות בעומדה אל מול הלחץ באומרה - לא בכל מחיר, המחיר גבוה מדי, הם יודעים את זה וגם אנחנו. בדו-קרב הזה נשאר לראות מי ימצמץ ראשון ועוד כמה זמן זה ייקח.