אמנים מחרימים - עימות תרבותי בפתח

ב-16.12.08 התקיימה עצרת מחאה תרבותית בנוגע לתופעת הריאליטי, בעיקר נגד 'האח הגדול':

• "האלימות גואה, הכלכלה צונחת, החינוך במשבר, הביטחון נעלם. ואיפה, איפה הערכים שהבטיחו לנו?! במצב כזה, על מעצבי התרבות מוטלת אחריות כבדה: לשקף, לייצג, לעורר, לבקר, לעצב, לייצב, ולגעת לנו בראש ובלב... ב-16.12 נתכנס, כל מי שמייחל לתרבות אחרת וכל מי שמחולל אותה... יש ציבור לא קטן בארץ הזאת שמצפה מעצמו ומהתרבות שמקיפה אותו ליותר... אנחנו צריכים להשמיע את עצמנו".

הבנתם? הם ממונים על עיצוב התרבות של ישראל כולה. זה שלהם. כך כתבתי בתגובה לידידה שהזמינה אותי לאירוע:

• "אמנות היהודים"
  "כל מי שרוחו עוד מפעמת בו מוזמן".
  כן, רוחי מפעמת בי אך לא כל-כך בטוח שהרוח של האמנים מפעמת בי, אם כי רוח אחרת.
  זה התחיל מזמן אך יש התעלמות מזה וכמובן שכעת כולם צריכים להתייצב לימינם של האמנים, השמאליים ברובם - למרות שאת ההפגנה יזמו מ" "גרעיני אמנויות" והאמנים רק תומכים.
  יאמרו לי: "למה להתחכם?" נכון. ייתכן ששני הקווים המקבילים האלה יכולים להיפגש לשעה תמימה, אך מדובר פה באידיאולוגיה, אין ספק בכלל, ולא רק בפרנסתם של האמנים - דבר חשוב לכשעצמו. אז אם מדובר על פרנסה, למה האמנים לא יופיעו להפגנת "לחם-עבודה" של מפוטרי "עוף-קור" בדימונה? "פרי גליל" בגליל?
  למשל, ברור שההפגנה תהיה בתל אביב, העיר "שלהם", כאילו הייתה כבירות התרבות של אירופה. היא לא. רק חיקוי לא כל-כך מוצלח.
  "אמני ישראל", ברובם, אנשי שמאל-קלאסי, תומכים בזהותם ובדברם (ע"ע משה איבגי) במדינת כל אזרחיה. לאו-דווקא במדינה יהודית, ב"חיה ותן לחיות", אלא בהתפרקות המדינה מהמסורת אשר מקפידה לשמור על זהות ישראל כמדינה יהודית, בחופש הביטוי, הדיבור והמחשבה - שעה שהם מתנגדים למחשבה שונה משלהם.
  כך למשל שייקה לוי, שיהיה היום בעצרת - אייקון תרבות לשעבר ומושא הערצה שלי בימי 'הגשש החיוור' המפוארים - גילה פניו לאחר רצח רבין, צעד אחר צעד, עד שהבליח במילים אלו: "המתנחלים הם אנשים סהרוריים, אני כועס כשאני רק שומע עליהם... אני לא יכול לסבול ילדים קטנים עם פאות, שיש להם 'מורי' והוא מלמד אותם להיות תימנים ולא ישראלים. רציתי לתפוס את המורי שלהם ולשבור לו את העצמות" (ידיעות תקשורת, נובמבר 2003).
  רוצים עוד?
  עינב גלילי בראיון¹ למיכל קפרא על המתנחלים, במעריב: "אני יכולה לשבת מולם ולשנוא, ועם הזמן זה רק מחמיר".
  הבועה במיטבה. זו טעימה קטנה של המפגינים התרבותיים החדשים.
  נורה אדומה לי ולמתי מעט נדלקה עוד ב"ארץ נהדרת" ב-2007, או אז הייתה למדורת השבט של שישי בערב - עוד נדבך סמלי למדינת היהודים החדשה. אז, לפני כשנתיים, צחקו על כל מה שזז, בכלל זה החטופים². לפני כן עורכי הרשות השנייה הודיעו לאבא נעם שליט כי בסאטירה הבאה בנם גלעד ישולב. נעם לא הסכים, אך קיציס ושות', שהיו לעגל הזהב עוד בחייהם והפכו לחיית רייטינג, התעלמו. לא עלה בדעתם לא להיות אטומים. כמה מאיתנו מכירים את הסיפור הזה?
  הם בסדר, אבל אריאל זילבר "התחרפן", לא? זילבר "התחרפן" כי הוא החליט ל"התחרפן" בכיוון שונה מהכיוון של אנשי הרוח הישראלית. אם זילבר התחרפן - אז קיציס, לוי, גלילי ושות' - התקרנפו.
  לטעמי, לא מדובר בתרבות בלבד אלא על תת-זרמים עמוקים שקוראים תיגר על זהותה היהודית של מדינת ישראל. אם הכל מותר והכל 'מאגניב' אז לא צריך כלום; לא צריך את ירושלים, לא צריך היסטוריה ולא צריך דגל, אז גם לא צריך אמנות. אבל הם רוצים לשמור רק על האמנות. כל השאר לא מעניין.
  "תרבות" שנשענת על העתקה אמריקנית והתוצאה שלה גם זו: בכתבה מסקר שפורסם (9.3.06) באתר ynet עולה, כי 19% מהצעירים בני 32-18 שואבים את הידע שלהם באקטואליה ובאירועי היום מתוכנית הסאטירה "ארץ נהדרת". אגב, אמריקה, שם כוכבי הוליווד אינם מאוימים על-ידי תוכניות רייטינג. אני לא רואה את טום קרוז או ברוס ויליס חוששים לפרנסתם או למעמדם מול 'כוכב נולד' האמריקני.
  בכלל, אין לטעמי בעיה "לצרוך" תוכניות טלוויזיה כאלה. הרי כל אחד בוחר לעצמו את הספר שהוא קורא, הקניון בו הוא קונה ואת הנס-קפה שהוא שותה. הדבר המוזר הוא השיח הציבורי על אודות התוכניות הללו.
  אם כן, הסנונית הראשונה החלה הרבה לפני "האח הגדול" שאינו שונה מבחינה תרבותית מ'כוכב נולד', 'לרקוד עם כוכבים', וכמובן תוכניות הטוק-שואו הזולות, המזמנות בעיקר כוכבים נוצצים ויפות נטולות חזייה שלא יודעות להשתמש בשפה העברית אלא באוסף נבוב של "היי", "ביי", "וואוו", "דייי", "וואלה" ועוד. כל המטרה של התוכניות שהזכרתי היא לייצר בבוני רייטינג, אם אפשר מיליון כאלה, ולמכור יוגורט או סבון כביסה באמצע. זהו.
  לשלוח 'אס.אם.אס' למאמי של המדינה (ע"ע נינט) או לבובליל זה אותו דבר. שניהם הפכו לאלילי-ספארי עוד בחייהם.
  אז אני לא חושב שקרה משהו יוצא דופן באח הגדול.
  אורן ק.

המילים הללו, טורי הדעות, החתימות, ההחרמות - הופכים אט-אט לתחמושת פוליטית שהייתה זמן רב על המדף. 'חיילי השלום' כשלו והכשילו, כעת משתמשים בנשק הזה: הם מנסים להחיל את דוקטרינת השלום בדרך אחרת; נטישת חלקי ארץ ללא 'תמורה', ללא הסכם, ללא הבנה, ללא אמונה, ללא יסוד. רבות ומגוונות דרכיהם; מהחרמות קטנות ועד לדבר שבלעדיו לא יהיה גירוש המונים: דה-לגיטימציה שיטתית. מדוע כל שיחה על נטישת חבלי ארץ נוטשת את הדיון על התנחלות ועוסקת ב'מתנחלים'? איך ניתן להסביר את המאזן האלקטוראלי הנמוך של השמאל אל מול הניצחון התודעתי בנוגע ל'כיבוש'? מהי 'תרבות' המנותקת מהתרבות העשירה של העם היהודי? מהי תרבות אצל אמני ההחרמה? הצגה טובה? דרמה מרטיטת לב? פופקורן טוב בחמישה שקלים? מדוע גידי גוב חייב לאכול חזיר בתוכנית טלוויזיה בערוץ המוני? ההישגים הרוחניים של אנשי הרוח הפכו טכניים בלבד ואינם עונים להגדרה של תרבות במרחב הזמן.

1. [קישור] 2. [קישור]

מקובל לחשוב כי 'מהפך' 77' ריסק את השמאל, שחש נבגד כאילו גנבו לו את המדינה, אבל מלחמה אחת ריסקה את רוח השמאל והיא - מערכה רצופה בת שש שנים ושישה ימים: מ-67' למלחמת יום הכיפורים. או אז התגלע הפער בין ניצחון במלחמה להגשמה של חלום - והם כרעו. מספר שנים בלבד אחר-כך (1974) קם 'גוש אמונים' ומאז העימות הוא תרבותי-דתי-רעיוני-אידיאולוגי. מאז, מחנה אחד מנסה לספק להמונים את התאוות ה'פורנוגרפיות' שלו; פורנוגרפיית הכיבוש. יש להפשיל שרוולים: זוהי העת להשמיע קול, להצביע ברגליים - לשוב אל המקומות אותם מנסים להפוך ללא-לגיטימיים, לטייל בערי השומרון, ללכת לאכול פיצה ביהודה (יש פיצה טובה בכפר אדומים) ולנפוש בסופ"ש בבנימין - לנטוש את הקניון כאידיאל וכרעיון, להתנחל בלבבות וללבלב את ההתנחלויות. שעת השי"ן הגיעה. אין שמאל ואין ימין; ההגדרות הפוליטיות נעלמו ורק המציאות נשארת ומביטה לנו בעיניים; אנשי הרוח של ישראל נותנים לנו הזדמנות מצוינת לעשות זאת; לכו לבדוק מי אלו החבר'ה הללו, מי המרצים אשר בשם החופש האקדמי קוראים תיגר על ישראל - על ארץ ישראל, ולא על מדינת ישראל.