הסרת המחסומים לפני מספר חודשים כחלק ממתן המחוות לפלשתינים - הורגת אותנו. השבוע
התייתמו שבעה ילדים ונערים מהוריהם בגלל שלפלשתינים מתאפשר לנוע ללא הגבלה על ציר 60, כאחד האזרח.
שיחות הקרבה שכבר החלו מגבירות את כמות ההתרעות על פיגועים, ובניגוד למה שהאו"ם ("מדובר בגורמים קיצוניים") ו
ציפי לבני ("אפשר לקיים שיחות עם המתונים") אומרים - אסור להתעלם מהפיגוע הזה. לא ניתן להפריד בין הפלשתינים ה"מתונים" ל"קיצוניים". הרי הסכם השלום שאנו מחפשים מאז אוסלו הוא מול העם הפלשתיני, עם אחד, לא שניים.
הרי בכל פעם שמאתחלים מחדש את תהליך השלום כמות הפיגועים עולה עד לכישלון הצפוי. ולמה זאת? כי יש גורמים בקרב ה"עם" הפלשתיני שאינם מחפשים את ההסכם הזה, שמתנגדים לו. והרי מה הנקודה הראשונה שבנימין נתניהו מתכוון להתעקש עליה, לפי הפרסומים? ביטחון ביטחון ביטחון. ואם יש לך שלום ביבי היקר, מה חשיבותם של הסדרי הביטחון? אם יש הסכם, למה אתה כה זקוק להבטחה שתוכל לתקוף?
וכך נחשף פרצופה האמיתי של המדיניות הישראלית, בממשלה הזאת בפרט ובשאר הממשלות בכלל - אנו לא מאמינים שיש פרטנר. לא משנה כמה בקשות אקבל מסאאב עריקאת או מג'יבריל רג'וב, לא אאמין שאלה פרטנרים לשלום, מסיבה פשוטה: כי הם לא משתפים פעולה בתוך עמם שלהם, ואם אין ביניהם הסכמה מוחלטת, החשש שההסכם יופר באלימות שכבר התרגלנו אליה ירחף כל העת, ומכך - אסור להתעלם, מהצעותיהם של סאאב עריקאת ודומיו - בהחלט מותר.