החרמתה של אריאל על-ידי אנשי רוח שמאלנים, בטענה שהתיישבות בשטח כבוש מנוגדת לחוק הבינלאומי היא פשע כפול, משום שבכך הם מחרימים גם את רוב אזרחי ישראל שבחרו באורח דמוקרטי בממשלות, שהחליטו ברוב קולות להקים את אריאל ואת בנותיה.
אגב, אם החוק הבינלאומי הוא קודש הקודשים בעיניהם של יפי הנפש, מדוע לא שמענו על קמפיין עולמי של אנשי הרוח האלה, שלרובם קשרים בינלאומיים ענפים, להוקעת ההפרה הבוטה של החוק הבינלאומי על-ידי ארגון החמאס, המונע ביקור של אנשי הצלב האדום אצל החייל החטוף גלעד שליט?
החרם המאוס של יפי הנפש השמאלנים, מבטא את תפיסת עולמם הנחרצת, התובעת נסיגה לגבולות 1967, עליהם אמר היונה הצחורה שר החוץ
אבא אבן, בראיון לדר שפיגל בשנת 1969: "גבולות מפת יוני מזכירים לנו במידה מסוימת את אושוויץ". ולגבולות האלה דורשים שניסוג אדמו"רי השמאל:
עמוס עוז, א.ב. יהושע, דוד גרוסמן והמתאבקים בעפר רגליהם מן השמאל ההזוי.
לאלה החולמים כי הנסיגה לגבולות 1967 תביא שלום בין ישראל לישמעאל, ראוי להזכיר את מחיר הדמים ששילמנו בשנים של טרום הכיבוש ואפילו לפני הקמת המדינה: בשנים 1947-1920 נרצחו בארץ ישראל המנדטורית 582 יהודים מתוך אוכלוסיה של פחות מ-500 אלף נפש. בשנים 1967-1949 (לפני הכיבוש המגונה) נטבחו על-ידי טרוריסטים 465 נפש.
המסקנה האחת והיחידה העולה ממחיר הדמים ששילמנו, שרק הסתלקותנו מהארץ הזאת תפתור את הסכסוך, וזאת מסרבים להבין אנשי הרוח המחרימים את אריאל.
