בימי חירום אלה, בהם בעיות הביטחון בישראל ובעולם טורדות אותנו, זכויות הפרט נדחקות והולכות, והדמוקרטיה הולכת ומאבדת את משמעותה בשל ההגבלות הרבות המוטלות עלינו, עולה השאלה מה זכות רואות לעצמן קבוצות עובדים שונות עוד להוסיף למרר את חיינו. אנו "מתבשרים" יום יום על פקחי טיסה שהחליטו לשבש את לוחות הטיסות, עד כי תיירים שוב לא ירצו לבוא בשערינו; על סוורי נמל התוקעים תריסרי אוניות מחוץ לנמלים עד כי הייצוא, המפרנס את המדינה, ייבש; על מורים האומרים לבטל סטודנטים ותלמידים מתלמודם, עד כי רמתנו המדעית תצבור פיגור, ועוד היד נטויה.
וכל זה נעשה, לא חלילה לשם סחיטת עוד ועוד כספים מעטיניה היבשות של המדינה הנדיבה הזאת, אלא, כמובן, לשם "תוספת סיכון", "תוספת ביטחון", "עתיד החינוך", "הזכות לשבות", "תיקון שחיקה", "הגנה על העובדים", "הסכמי שכר", "פיצוי" דהכא ו"תוספת" דהתם. רק זכותו של הציבור הסובל אנושות מכל הפורעים הללו, האוחזים בגרונו ומסבים לו סבל והפסדים שאין עליהם תיקון או פיצוי, וזכותם הנשחקת של הצרכנים ההגונים המשלמים את מיסיהם ונוטלים על שכמם את עול הביטחון והכלכלה, ורשאים לצפות לקבלת שירותיהם בתקינות ובסדירות - אין מי שידאג להן.
רק הפושעים אינם שובתים זכותם של עובדים לשבות בימים כתיקונם באה כדי למנוע ממעבידים אכזריים, חסרי מצפון ותאבי בצע, לנצלם, או כדי למלט נפשם מחרפת רעב. בימים אלה, אף אחד מתנאים אלה אינו מתקיים: אף קפיטליסט אינו מנצל את עובדיו, והודות לשירותי הרווחה שיש לנו, איש אינו רעב. וגם אם מישהו מלאו ליבו לשבות, ובכך להסתכן באיבוד מקום עבודתו אצל תעשיין פרטי, יסדירו נא את עניניהם בינם לבינם, ואין איש רשאי להתערב. כי אם מפעל כלשהו נסגר בשל שביתה, הרי עם כל הפגיעה שיש בכך בכושר הייצור והייצוא של המדינה, ישנם תחליפי יבוא לכל מוצר. אך כאשר מדובר בשירותים ציבוריים, שבחסרונם נאנק כל הציבור, כי אין להם תחליף - המצב שונה.
הרי סבלנו בעבר, חדשות לבקרים, משביתות פרועות כאלה מצד רופאים, מורים, עובדי מדינה ממגזר זה או אחר, מפעילי שירותים חיוניים כאחיות ושאר עובדי בתי חולים, חברות חשמל ומים, גז וטלפונים, פועלי נמל ועיריות, עובדי ניקיון וגננים, פסיכולוגים, אנשי מגן דוד אדום ועובדים סוציאליים, גובי מיסים ופקידי בנקים, נהגי אוטובוסים ומוניות וטייסי מטוסים, ומאיישי אשנבי שירות במשרדי הממשלה, בעיריות ובמוסדות ציבוריים. תצברו את השביתות הללו אחת לאחת, ויש לכם תמונה בלתי נסבלת של תוהו ובוהו מנהלי וסבל מתמשך של האזרח על לא עוול בכפו. ומסכת חיינו כאן הופכת לסאגה מתמשכת של זבל ברחובות ובתי ספר סגורים, חולים זנוחים והפסקות מים וחשמל, מזוודות תקועות בנמל התעופה, אם ניתן בכלל למטוסים להמריא או לנחות, וטלפונים מקולקלים. האם לא די לנו בבעיות הביטחון, הכלכלה והחברה והפשיעה (שרק היא אינה שובתת)?
בארצות דמוקרטיות נאורות רבות אין זכות שביתה במגזר הציבורי והשירותים החיוניים, והשכר מעוגן בהסכמים, וניתן לפנות לבית המשפט במקרה של אי-הסכמה. נכון שמפאת השכר הנמוך שם, וגם בהיעדר זכות שביתה, אנשים רבים מדירים את רגליהם מעבודה בשירות הציבורי ומבכרים להיסמך על שולחנם של מעבידים פרטיים המשלמים יותר והמתירים לשבות במפעליהם, אך עובדים אלה גם צפויים לפיטורים בכל עת. כל עובד רשאי לבחור לעצמו מראש את העדפותיו : עבודה בשירות הציבורי הכרוכה במעט שכר, אי-שביתה וחוסר פריון, אך המעניקה ביטחון סוציאלי מופלג, או עבודה בשוק החופשי שבו שכר גבוה שעבודה חרוצה בצידו, זכות להתכתש עם מעבידו וגם הסיכון לאבד את פרנסתו. מי שאינו מוכן להסכים לתנאי השירות הציבורי, יש לו בחירה: רופא יפתח לו קליניקה פרטית, הפרופסור יעבור למכללה המשלמת יותר, עובד מקורות יתמחה ביעוץ להשקייה, עובד העירייה או המדינה יעבור לעבוד במפעל ייצרני, והמורה יורה בבית ספר פרטי. ובמגזר הציבורי יצולם ויוקפא המצב הנוכחי. מי שזכה - זכה, ומי שלא זכה - יוותר מרצונו. אם ייווצר חסר במקצועות מסויימים במגזר הציבורי, ייקבע השכר עבורם בהתאם לכוחות השוק.
והציבור? הרי רובו שייך לאחד המגזרים השובתים מדי פעם, ועל כן, אם רצונו לחיות בנחת ולא להיות נתון לתעלוליהם ולגחמותיהם של ועדים אחרים, יואיל נא לוותר על זכותו הוא להתעמר בציבורים האחרים לעת מצוא - כלומר, לוותר על זכות השביתה, או למצוא לו פרנסה במגזר הפרטי ולפטור אותנו מעול שביתותיו או איומי שביתותיו. כולנו חיילים ושוטרים לעת הזאת, וכשם שאלה אינם רשאים לשבות, כך גם כל האחרים.
