מעמדה של ישראל בעולם ממשיך להתדרדר, בגלל שישנה בהנהגת המדינה תפיסה מוטעית, שהפגיעה בלגיטימיות של ישראל, כולה נובעת מפעילות של גורמי חוץ שמערערים את הלגיטימיות שלנו. התפיסה המוטעית הזאת, גרמה לכך שהמדינה התמקדה שנים רבות רק בשיקום תדמיתה של ישראל מחוץ למדינה, כאשר הזירה הפנימית ההסברתית והמדינית הוזנחה. היום ניתן לראות שמאמצי ההסברה האלה כלפי חוץ לא נשאו פרי, והביקורת על ישראל בעולם רק הלכה והחריפה עם השנים. ישראל חייבת להסיק מסקנות מהכישלון הזה, ולנסות לבנות אסטרטגיה מדינית והסברתית שתשיג תוצאות טובות יותר. הצעד הראשון בכיוון זה הוא לברר מה הם המקורות האמיתיים לתהליך הדה-לגיטימציה שעובר על ישראל?
בתהליך של בירור שאלה זאת, צריכים מקבלי ההחלטות להפסיק להתעלם מכך שאובדן הלגיטימיות של ישראל בזירה הבינלאומית מלווה גם בתהליך פנימי דומה של אובדן לגיטימיות ושבר חברתי פנימי. מודלים ומחקרים רבים מתחום היחסים הבינלאומיים, הראו כי ישנו קשר סימביוטי בין המתרחש ברמה הפנימית - בתוך המדינה - לבין מה שמתרחש ברמה הבינלאומית, ולכן ניתן להסיק כי קיים גם קשר הדוק בין בעיית הלגיטימיות של ישראל בעולם, לחוסר שביעות הרצון של אזרחיה, ואובדן הלגיטימיות הפנימית של מוסדות השלטון. תהליכים פוליטיים וחברתיים במערכת הפנים מדינתית השפיעו על מדיניות החוץ של מדינות רבות לאורך כל ההיסטוריה, ולכן יש ראשית לנסות להבין מה גורם לחוסר הלגיטימציה הפנימית בארץ.
המפתח להבנת חוסר הלגיטימציה הפנימית מצוי בשאלה מה הם התהליכים שגורמים לאזרחי ישראל תחושה של תסכול וחוסר נחת ממוסדות המדינה. שאלה זו היא לא פשוטה, אבל נראה שאזרחים רבים בארץ מרגישים שישראל צועדת ללא חזון וללא מטרה, ושהמדינה עושה מעשים שנוגדים לחלוטין את החזון הציוני שלשמו הוקמה, ושבגללו הם בחרו לחיות בה. התחושה הקשה הזאת של האזרחים כלפי המדינה נובעת משורה של תהליכים חברתיים ופוליטיים פנימיים - שחיתות הולכת וגוברת במערכת הפוליטית, אובדן תחושת הערבות ההדדית, פערים חברתיים הולכים וגדלים, אובדן המנהיגות והתפוררות הרשת הערכית שחיברה את העם היהודי - שלמרבה הצער הולכים ומתחזקים בחברה הישראלית.
החזון הציוני היה חזון חברתי במהותו, וההתרחקות של המדינה מחזון זה גורמת לחוסר נחת בקרב העם. החברה האזרחית לא נשארת אדישה לתחושה זו, ומנסה לפעול בדרכים שונות כדי לתקן ולהחזיר את המדינה לחזון שלשמו הוקמה - חברת מופת שתהיה אור לגויים. המנהיגים מצידם מתעלמים מחוסר הנחת בחברה האזרחית, ואינם נוקטים במדיניות שתפחית את המתיחות הפנימית. התוצאה של חוסר ההקשבה היא שהביקורת החשובה והמוצדקת של האזרחים שמחפשת "אוזן קשבת", רק מקצינה. הביקורת הופכת מביקורת בונה, לביקורת שהיא הרסנית מאוד עבור המדינה. הביקורת הארסית הזאת, בעידן הגלובליזציה, לא נשארת רק בתחומיה של ישראל, כאשר מעדויות עולה שאזרחים ישראלים הם שמובילים את הביקורת החריפה ביותר על ישראל, בפורומים שונים בארץ ובעולם.
האחריות לתהליך הפנימי ההרסני והמסוכן הזה לא מוטלת על האזרחים הישראלים, שהבעת דעתם היא זכותם וחובתם הדמוקרטית. האשמה היא בעיקר של המדינה שהייתה תמיד מאוד רגישה לאמירות חיצוניות, אך לא קשובה מספיק לתחושות ציבור האזרחים שלה. מבלי להיכנס לוויכוח בין ימין לשמאל, ולשאלה האם הביקורת שהאזרחים מביעים כנגד המדינה היא אכן מוצדקת, חשוב לזכור, שכבר שנים רבות ישנה התעלמות מסימנים, שמעידים על שבר עמוק בחברה הישראלית. אזרחים ציונים נורמטיביים מכל הקשת הפוליטית, כבר זמן רב מביעים את חוסר שביעות הרצון שלהם מהחיים במדינה, את חוסר האמון שלהם במוסדות השלטון, וחמור מכך מטילים, בצורה צינית, ספק ביכולתה של המדינה לשרוד בשנים הקרובות. המדינה מבחינתה לא עשתה מספיק כדי להתמודד עם הבעיה, ולרוב ישנה בריחה מההתמודדות עם הבעיה.
הכישלון של המדינה הוא לכן לא הסברתי-בינלאומי, אלא כישלון פנימי חברתי. תהליך הדה-לגיטימציה לישראל הוא תהליך שמתרחש בתוך ישראל וזולג החוצה, כאשר השנאה לישראל בעולם היא רק שיקוף של השנאה והכעס של האזרחים הישראלים על המדינה שלהם. כדאי שנקבל אומץ וננסה להתמודד עם הבעיה האמיתית של ישראל, שהיא חברתית ולא הסברתית.
