שנים רבות הייתי מנוי על הארץ. לפני כשנה הפסקתי את המנוי ונותרתי מנוי רק על הדה-מרקר. בשאר הכתבות התעדכנתי בדרכים חלופיות. לפני כמה חודשים פנתה אלי אשת מכירות נמרצת של מחלקת המינויים והציעה לי מנוי גם להארץ יום שישי.
הסכמתי. וכך בניתי לי חבילה נחמדה של דה מרקר מוקדם בבוקר בימי חול וכל גיליון הארץ בימי שישי. אך אז שמתי לב שביום שישי אני מקבל את המוסף הכלכלי של הארץ, "דה מרקר", שתי פעמים. אז אחד הכנסתי הביתה לקריאה ואת השני השלכתי מיד לפח. בהמשך התעצלתי אפילו להרים את השני והוא נותר להצהיב יום-יומיים על רצפת הגינה ואז הושלך לפח בתול כביום היוולדו.
הציק לי שבאיזשהו מקום בעולם איזה ענף עץ מאבד את חייו לטובת מוסף דה מרקר אחד שאפילו לא מחולץ משרוולו הניילוני. ניסיתי להציע אותו לשכן אחד והוא לא חפץ בו, ניסיתי להציע לשכן שני וכבר היה לו, אז הרמתי טלפון למחלקת המינויים של הארץ וביקשתי מהם שביום שישי יזרוק המחלק לחצרי אך ורק דה מרקר אחד ולא שניים. לא ביקשתי שיקזזו לי את המחיר, לא ביקשתי שיזרקו עיתון אחר במקום, לא ביקשתי כסף וזהב, הרים וגבעות. ביקשתי רק שיזרקו לי דה מרקר אחד ולא שניים. אין לי מה לעשות עם שניים למרות שאני משלם עליהם. שני עיתונים אותו דבר מכניסים אותי לאי שקט (וביום שישי אני אוהב שקט). שריטה.
אשת מחלקת השירות מתורגלת כנראה היטב במצבי קיצון. נוזפים בה על איחור או אי הגעה, מבטלים רחמנא ליצלן לגמרי את המנוי, צועקים עליה על מאמר שמאלני כזה או ימני כזה, אבל בבקשה כזו כנראה לא נתקלה מעולם, לכן אמרה לי מיד: "בלתי אפשרי אדוני". אולי תבדקי? הצעתי, והיא אמרה לי "אין לי מה לבדוק זה בלתי אפשרי אתה תצטרך להסתדר עם שני עיתונים אותו דבר". אז אבקש להפסיק את המנוי על דה מרקר לגמרי, תבעתי. בבקשות כאלו היא כנראה מתורגלת הרבה יותר טוב ובתוך שנייה בקשתי נכנסה לתוקף ללא קרב.
מאז מתקשרות אלי אחת לחודש נשות מכירה ממחלקת המינויים ומנסות להחזירני אלי חיק מחלקת המנויים של דה מרקר. ברור שהן אמונות על הטקטיקות המתקדמות ביותר בנושא של קידום מכירות ושירות לקוחות. הן מלאות מרץ ועזוז וקול פתייני כדבעי, ואני, אפילו מעוניין לסגור איתן עסקה מיידית. אז הכול טוב נכון? ואולם רגע לפני שסוגרים עסקה אני מבקש בקשה אחת שיש לי אליהן: ביום שישי אנא בקשו מהמחלק שיזרוק לחצרי דה מרקר אחד ולא שניים. התשובה שלהן אסריטיבית ומיידית: אדוני, זה לא!!!
רק היום התקשרה אלי אשת מכירות בשם הילה ותגובתה הייתה כמו כל אחיותיה למחלקה: אדוני, אי-אפשרי. סיפרתי לה על
דן מרגלית שבהיותו כתב הארץ הצליח להפיל ממשלה, סיפרתי לה על אבי ולנטין שבהיותו כתב פלילים של עיתונה כמעט והדליק פה פעם מלחמת עולם עם רשימת הפשע המאורגן שפירסם, סיפרתי לה שהעיתון שלה כבר בן 82 שנה ואני בטוח שפתר בעיות הרבה יותר קריטיות מלהימנע מלזרוק שני עיתונים אותו דבר לחצר אחת, תהיתי באוזניה היעלה על הדעת שעיתון כה ותיק ומנוסה שחרט על דיגלו את הסלוגן "עיתון לאנשים חושבים" לא יצליח להגות במוחו פיתרון לבעיה איך לא לזרוק לגינתי ביום שישי השכם בבוקר זוג תאומי דה מרקר, אלא רק דה מרקר אחד ויחיד?
ניסיתי לרמוז לה אודות כמה רעיונות יצירתיים כמו להרים טלפון למחלק ולבקש ממנו שישאיר עותק אחד אצלו ברכב; או בכל פעם לצ'פר בחסותי אלמוני-פלמוני מישוב מגוריי בעיתון המיותר, הוא מן הסתם יודה לאלוהים על מתנת החינם הלא צפויה ואולי כבר יתפתה לעשות מנוי שלם, אפילו הצעתי לה רעיון להמליץ למחלק, בלי שאדע כמובן, שישליך את העותק הנוסף לפח "ולא נודע כי בא אל קירבו". כלום. היא אפילו לא הייתה מוכנה להקשיב לרעיונותיי היצירתיים איך לשמור אותי כלקוח. "זה לא רלוונטי" חזרה ונזפה בי. למרות כל הסדנאות והקורסים וימי העיון בנושא שירות לקוחות שהשתתפה בהן, בכללי המשחק שלה רק מה שהיא אומרת רלוונטי מה שאני - לא. אז לחדש את המינוי על דה מרקר לא חידשתי.
