השבוע, כבכול שנה, החלו את שנת הלימודים מאות אלפי תלמידים. מאות אלפי ישויות של ילדים עם חלומות שונים, פחדים שונים, ובעיקר - סגנונות לימוד שונים: יש כאלה שזקוקים להמחשה חזותית, יש כאלה שקולטים באופן מילולי, יש כאלה שחייבים לחוש ולהתנסות, יש כאלה שחייבים להפעיל את הדמיון ולחשוב על הֶקְשֵרִים, ואלה מעט מהדוגמאות.
לא כל התלמידים חושבים ולומדים באותה צורה. כל אחד זקוק לגירויים אחרים כדי לקלוט וכל אחד קולט סוגים שונים של חומר לימוד בקצבים שונים. כיצד, תשאלו, ניתן ללמד את כל מגוון התלמידים האלה בכיתה אחת, בתוכנית לימודים אחת? במשרד החינוך, השאלה הזו כנראה מעולם לא נשאלה. עבורם התשובה היא פשוטה. ניתן להכניס את כולם למטחנת בשר אחת כמו בקליפ המפורסם של הפינק פלויד Another Brick in the Wall (
עוד לבנה בחומה). תוצאה אפשרית אחת לשיטה הזו ניתן לראות לקראת סוף הקליפ.
בעולם אידיאלי מערכת החינוך הייתה בודקת באופן מדעי את היכולות, הכישרונות ונקודות החולשה של כל תלמיד ומתאימה לכל אחד את חומר הלימוד, אופן לימודו ואת קצב ההתקדמות בכל תחום לימודי. לא אפתיע איש אם אגלה שהעולם בו אנו חיים אינו אידיאלי, ולאף מערכת חינוך בעולם אין את המשאבים לפעול בצורה כזו. כיצד אם כך ניתן לפעול כדי להתאים את שיטת ההוראה לתלמיד ולא את התלמיד לשיטת ההוראה?
אני עומד להציע כאן דבר שאני בטוח שיזעזע זעזוע עמוק את תפיסת העולם של כל באי מערכת החינוך - להניח לתלמיד לבחור בעצמו את מקצועות הלימוד, את קצב הלימוד ואת המורה שילמד אותו (וכך גם את שיטת הקניית החומר). שומו שמיים, יאמרו חסידי המערכת השמרנית. הייתכן שתלמידים יחליטו לבחור לא ללמוד מקצוע חיוני וחשוב מבין שלל מקצועות החובה שעליהם החליטו חכמי משרד החינוך? ובכן, יש לפחות זרם חינוכי אחד שפועל כך.
החרדים כמשל במשך שנים אנו החילונים מלינים על-כך שבמערכת הלימוד החרדית לא מלמדים לימודי ליבה. אלא שכאשר יוצאי המערכת החרדית
עוקפים את המכשלה של אי-שירות בצבא, ויוצאים לשוק העבודה, או אף הולכים
לעולם האקדמי, מתברר כי
הצלחתם לא נופלת מזו של תלמידי החינוך הכללי שכן
למדו לימודי ליבה, ואגב - הם עושים זאת עם פחות התאמות לימודיות פסיכו-דידקטיות, ופחות שימוש בריטלין (אם בכלל). מה זה מלמד אותנו? אולי תרגול המוח והקניית ידע בשיטות בית המדרש חשובה יותר מהספק של כמויות חומר לימוד, במיוחד כאשר הן נדחסות ללא אפשרות עיכול. אולי אם התלמידים יבחרו ללמוד מה שמתאים להם באופן אישי, ולא ילמדו כל מה שבמשרד החינוך חושבים שאי-אפשר להסתדר בלעדיו, לא ייגרם שום נזק, במיוחד אם קצב הלימוד בכל תחום יותאם למאפיינים של התלמיד.
אגב, אינני תומך במגבלות האחרות המושתות על התלמיד בזרם החינוך החרדי, ומונעות ממנו אפשרות בחירה בידע נוסף. אני רק מביא אותו כראייה לכך שאין קדושה ברשימת המכולת של מקצועות החובה של משרד החינוך.
אפשר גם לראות בכך צדק שוויוני. אם אי-אפשר לבטל את הזרמים בחינוך מסיבות פוליטיות, למה להפלות דווקא את החילונים? למה רק לחרדים מותר לבחור מה ללמוד ואיך, בעוד חילונים חייבים להתאים את עצמם לשטנץ? אך הצדק השוויוני אינו העיקר. העיקר הוא הצורך להתאים את הלמידה ליכולות הייחודיות של הילד. כך ניתן להגיע לפוטנציאל האמיתי של כל ילד וילד. כך ניתן לגלות מי מהילדים הוא גאון במתמטיקה למרות שאפילו בכיתה ח' הוא עדיין מתקשה לקרוא, ומי מהילדים יכול להיות סופר מחונן, בעל דמיון עשיר, למרות שאינו מסוגל לחשב את העודף שמגיע לו במכולת בלי להיעזר באצבעותיו, ומי יכול להיות מוסיקאי או רקדן או צייר או אדריכל או עורך דין מבריק, למרות שאינו מסוגל לשבת בשקט בכיתה בלי להתווכח עם המורה או לפטפט עם חבריו. בלי יכולת התפתחות אישית, כל התלמידים בדוגמאות הללו נחשבים היום למפגרים, סליחה מאותגרים, או במקרה הטוב לקויי למידה. אני כותב בלשון זכר (שוב המגבלות של השפה ונוחות הכתיבה), אבל מתכוון כמובן גם לתלמידות.
מי יכול לקבוע עבור התלמיד איזה מידע יהיה נחוץ לו או מעניין לו. הרי כל תלמיד הוא עולם ומלואו שונה לחלוטין מכול אחד אחר, והניסיון הקבוע של מערכות החינוך לרבע את העיגולים הולך ונהיה יותר ויותר פתטי.
הפתרון - חינוך דמוקרטי אף פעם לא יהיה פתרון אחד שמתאים לכל התלמידים ויפתור את כל בעיות מערכת החינוך. לכן נדרשת גמישות, ואינני מתכוון לגמישות לספוג וליישם את כל רעיונות העוועים שמעלים חדשות לבקרים גופי מחקר שמשרד החינוך מממן למרות שהם עצמם אינם אחראים להוראה והצלחה של אף תלמיד הלומד בצל קורתם. אלא לגמישות בשטח - כלפי כל תלמיד ותלמיד בהתאם לאופי שלו, לכישרונות הייחודיים שלו, ולדרך הספציפית שבה הוא קולט טוב יותר את חומר הלימודים.
למרות שהדברים שאני מעלה כאן עשויים להישמע מהפכנים לרובכם, אין בהם כל חידוש למי שלומד בעצמו, או ילדיו לומדים, או שהוא מלמד בבית ספר דמוקרטי. הגמישות המאפשרת לתלמיד ללמוד לפי צרכיו היא חלק מהעקרונות המנחים את החינוך הדמוקרטי. מבלי להתייחס לעקרונות האחרים, בבתי ספר אלה קיימת הפרדה בין ההשתייכות לקבוצת גיל, שמקיימת מפגשים יומיים, לבין מרכזי הלימוד שאותם כל תלמיד בוחר ומתחייב להם לפי העדפותיו האישיות וקצב ההתקדמות הרצוי לו, ללא קשר לגילו. לכל תלמיד יש חונך, שלהבדיל ממחנך יש לו קשר אישי עם התלמיד, ולא מסתפק במסגרת הכיתתית ב"שעת מחנך". בתמיכתו, התלמיד מציב לעצמו את המטרות שלו, וקובע לאילו מרכזים לימודיים הוא מצטרף. בחירה חופשית. אין מקצועות חובה. מרגע שנקבעת התוכנית, התלמיד מתחייב לה. עצם העובדה שהתלמיד עצמו בחר את מה שבחר יוצרת אצלו מחויבות רבה יותר, ומוטיבציה להצליח.
מודל חלקי של החינוך הדמוקרטי מיושם בהצלחה בעיר בת-ים תחת הכותרת "מודל בת-ים לחינוך אישי". נשאלת השאלה, מדוע לא מיישמים את הגישה הזו בכל בתי הספר בארץ, ותוך פתיחות רבה יותר ויישום מלא של החופש של התלמיד להתאים את המערכת לעצמו? הבעיה נעוצה בתפיסה של מיקומו של בית הספר, והתפקיד שלו כלפי התלמידים, ההורים, ועדי העובדים, הפקידים של משרד החינוך, והרשות המקומית. או כפי שמלמדים במדעי הניהול - המפתח הוא בזיהוי הנכון של הלקוח של המערכת. אלא שבתי הספר של מערכת החינוך של היום מתעקשים לחשוב שאין להם שום לקוח, ומכאן נובעות שאר הטעויות, ועל-כך במאמרי הבא.
