בליל שני האחרון (30.8.10)
נרצחו ארבעה יהודים שנסעו על ציר 60, מדרום לחברון. יום למחרת פתח ראש הממשלה שלנו, בנימין נתניהו, בסבב שיחות בוושינגטון, עם אבו מאזן, ראש הגוף שמכונה "הרשות הפלשתינית". בערב קיבל נתניהו עידכון נוסף על שירה ומשה מורנו, שנפצעו ב
פיגוע ירי ביישוב כוכב השחר שבבנימין. למחרת נפצעה נערה מאבנים שנזרקו לעברה בצומת תפוח. כרגע היא מאושפזת בבית החולים שניידר, לאחר ניתוח ראש במחלקה לטיפול נמרץ.
וכך, בעת שמשפחות הנרצחים קוברות את יקיריהן, קוברים אצלנו את שאריות ההיגיון והכבוד העצמי. היכן העמידה שלנו כמדינה שרואה עצמה ריבונית, כאשר אנחנו רצים לנהל שיחות בשעה שיורים עלינו והופכים אותנו למטרות נעות? כאשר אנחנו מלמדים את הסביבה שאנחנו מוכנים לזחול לשולחן המשא-ומתן ולא מתנים זאת בזכות הבסיסית ביותר שלנו כחברה - לחיות את חיינו מבלי שהטרור יהיה השגרה שלנו?
במקום זאת, אנחנו מגיבים כמו "ילדי כאפות". שלושה פיגועי טרור רצופים, ואין תגובה. אנחנו במו"מ – בהקפאה. אומרים שהטרור לא ינצח ולא יכתיב לנו את סדר היום ובולעים עוד אקמול.
ויש מי שמנסה להסביר, שהמרצחים הם החמאס ואילו השיחות בכלל נערכות עם הפת"ח. לכל מי שלא זוכר, הפת"ח היה זה שטיפח את החמאס והחמאס היה זה שבחר לנטוש את הברית שלו עם הפת"ח, ולא להפך.
במו"מ שמתנהל בוושינגטון ראש הממשלה מכנה את לבה של ארץ ישראל, בשם 'הגדה המערבית', כאילו מדובר בגוף ששייך ליישות אחרת וכשמצרפים את שאר דבריו בוושינגטון, לפיהם "מדינת ישראל לא יכולה לשלוט על מיליון וחצי פלשתינים" ודבריו על הצורך בפשרה היסטורית - מקבלים תוצאה היסטרית.
בוושינגטון מדברים, ופה חוטפים כדורים.
שבעה ילדים נותרו יתומים ונערה צעירה שוכבת מאושפזת עם פגיעה קשה - אז על איזה שלום הם בדיוק מדמיינים שהם משוחחים עליו במגדלי השן בוושינגטון? כמה זמן הם עוד ימשיכו שם לחיות במציאות של סייברספייס?
