לשר הביטחון,
אהוד ברק, אצה, משום מה, השעה לדחוק את קיצו של הרמטכ"ל טרם זמנו. עד כדי כך אצה לו הדרך להיפטר ממנו, מהר ככל האפשר ובכל מחיר, עד שאין הוא מוכן אפילו להמתין, ולו לרגע, לתום הקדנציה שלו.
לאחר שכבר דחק את מרבית חבריו במפלגה לקרן-זווית, תוך שהוא מדכאם ומשפילם עד עפר, בחר אהוד ברק את
גבי אשכנזי לקורבן התורן שלו. כדי לקדש את יעדו, נמצאו בעיניו כל האמצעים כשרים למטרה הנכספת. להיטותו הרקיעה שחקים עד שלא בחל אפילו בהשפלתו של הרמטכ"ל, כשבתוך כך הוא גם מייחס לו, ברמיזא, את ארגון ה"פוטש", כביכול, בצמרת צה"ל.
מיחסו הלא-קולגיאלי של ברק לאשכנזי נודף כבר מזמן ריח מבאיש של סירחון. אחרי ככלות הכל, גבי אשכנזי הוא איש הצבא האחרון שניתן לייחס לו חוסר-קולגיאליות, נוסח ברק. גם חזקה עליו שמעולם לא חתר תחת מאן דהו, בוודאי לא תחת אדוניו או פיקודיו בצבא. בתוקף תפקידו ומעמדו הוא הקפיד כל העת להתייחס אליהם בנאמנות מוחלטת. דבר אחד ברור ונטול כל ספק: היושרה, שתמיד הייתה נר לרגליו, סימנה אותו גם הפעם כישר לא פחות מסרגל.
להד"ם על כל אלה לא מגיע למי שהיה הרמטכ"ל המוצלח ביותר בצה"ל ה"זובור" וה"עליהום" המכוער שנהג בו שר הביטחון. רק מי שניחן בתכונות הפוכות לאלה של גבי אשכנזי, מסוגל לייחס לו כוונות בנוסח שטפל עליו אהוד ברק.
אבל מעל לכל מתחוור שגם ניסיון ה"פוטש", כביכול, שהעליל ברק על מי שהעליל, לא היה ולא נברא, אלא במוחו הקודח. כל מה שנעשה מאחורי הקלעים לא נועד אלא לאותת, למי שצריך, שעדיין לא בשלה השעה הכשרה למינוי מחליף לגבי אשכנזי; והיה אם בצוק העתים לא תוארך כהונתו של הרמטכ"ל אפילו בשנה נוספת - מן הדין לאפשר לו, לפחות, לסיים את הקדנציה שלו בעיתוי הנכון ובכבוד הראוי לה, מבלי לתקוע לו סכין בגב.
בסצנריו דמיוני, לו היה היום גבי אשכנזי בוחר ללכת לפוליטיקה ומציג את עצמו לבחירות - היה, מן הסתם, זוכה בקןלותיו של הרוב הדומם; ובסצנריו דמיוני עוד יותר, יכול היה, בלא להניד עפעף, להיבחר אף לראשות מפלגת העבודה, במקומו של האיש שכל כך ביקש לדחוק גם אותו הצידה ושרק הסליד את עצמו, בשל תכונותיו השליליות, על יתר חבריו למפלגה.
כך או אחרת, לא צריך להיות דווקא פסיכולוג כדי להבין את יחסו העוין של ברק לאשכנזי. באיזשהו מקום הוא מקנא, מן הסתם, בהצלחתו, ביושרו ובלויאליות שלו - תכונות שכל כך לוקות אצלו בחסר מוחלט.
