אחרי למעלה מ-4 שנים, בהם 'מטה המאבק לשחרור גלעד שליט' החריף את מאבקו בצורה אקספוננציאלית הם הגיעו לנקודת קיצון ואולי ניתוק מרצון העם שלא משרת את המטרה שלהם - שחרורו של גלעד.
שלא יהיה ספק, הרצון של כולנו הוא שגלעד יחזור, אך יש את אלו שמשאירים זאת כסיסמה שחוקה ויש את אלו שחושבים איך לעשות זאת בצורה האפקטיבית ביותר.
המשפחה, שמן הסתם רוצה לראות את בנה בבית "בכל מחיר", לא חייבת הסברים לאף אחד וגם אני אישית לא דורש ממנה הסברים. הדבר היחיד שניתן אולי לבקש ממנה היא לחשוב - לחשוב האם האנשים שלצידה רוצים את גלעד בבית או את מרואן ברגותי מחוץ לכלא, לחשוב האם ההקצנה משרתת את המטרה או גורמת להם לאבד תמיכה, לחשוב האם מאבקם בממשלה, ובביבי בפרט, הדורש להיכנע לדרישות חמאס יצליח או שמא זה מאבק חסר סיכוי.
האנשים סביב משפחת שליט הם אנשי שמאל, האנשים שמפגינים כל יום מול מאהל המחאה בירושלים הם אנשי ימין, ומכאן בלתי נמנע שהדיון בסוגיית שליט יהפוך מקונצנזוס ציבורי לעוד ויכוח בין ימין ושמאל.
בנקודת זמן זו קורים מספר דברים במקביל - הדיון פוליטי ולא חברתי, יש רוב לימין בעם, המאבק לשחרור שליט מקצין עמדותיו שמאלה ומאבד תמיכה גם מאנשי מרכז וכמובן ההתגייסות החד-צדדית של התקשורת (השמאלנית?) אשר מסמא את עיניי המשפחה וגורמת להם להאמין כי באמת "כל העם איתם".
קיים בליבי חשש גדול שבדרך הנוכחית, תוך הקצנת עמדות, והמשך הפעילות נגד הממשלה שום דבר לא ישתנה - משמע גלעד לא יחזור. בעוד שנהוג להאשים את הפוליטיקאים, כאן אני אעז לשים את האצבע המאשימה על בכירי מטה המאבק, על התקשורת, ועל הרוב הדומם ש'לא נעים לו' להגיד בקול ברור "כן לעסקה - לא בכל מחיר".
וכאן אנחנו נכנסים, האזרחים הקטנים, אלו שאכפת להם, אלו שהמצפון מציק ולא כל כך יודעים מה לעשות איתו.
אנחנו חייבים להשמיע קולנו, חייבים להסביר למטה המאבק שכולנו רוצים לראות את גלעד, והדרך שבה הם הולכים לא מובילה לשם ואולי אף מרחיקה אותו מהבית.
אני לא אטיף לכם נגד עשייה מצפונית כמו סרט צהוב או ביקור המשפחה בירושלים, אבל זה לא צריך לבוא על חשבון הכוונת דעת הקהל והשמעת קול הרוב שדורש חשיבה אחרת והגיונית יותר בסוגיית שליט.
אם נצליח, הדיון יחדל מלהיות ויכוח בין ימין ושמאל ויתמקד בשאלה - 'איך מחזירים את גלעד?'.
בעוד שקיימת היום קונספציה כי החמאס אינו לחיץ, כלל המזרחנים והעוסקים בתחום מסבירים פעם אחר פעם כיצד ניתן להשפיע על הנהגת החמאס באמצעות מספר צעדים כמעט טריוויאליים.
הפעלת לחץ על החמאס הכרחית ועדיף להתחיל בקו זה מוקדם ככל האפשר. ברור שהיה נכון להתחיל מהלך דומה לפני 3-4 שנים, אבל כיוון שככל הנראה הממשלה שלנו לא תיכנע ללחץ הציבורי יש לשנות את אופי המאבק ולא לבקש ממנה להיכנע לדרישות חמאס, אלא לדרוש ממנה להפעיל לחץ על מנהיגיו דרך משפחות האסירים.
כאשר ישתנה אופי המאבק, נגד האויב האמיתי של ישראל, נאחד את שורות העם. בכך נפגין חוסן חברתי מול החמאס ובמקביל ניצור תודעה בקרב האוכלוסיה שלו כי החמאס הוא זה שמונע עסקה וכי יקיריהם יכלו להיות אתמול בבית. לחמאס לא תהיה ברירה - הוא ייאלץ לחתור לעסקה ולא להימנע ממנה כפי שנוהג כיום בצל הפילוג והמאבקים בממשלה.
מקווה שתשמיעו את קולכם ושהמצפון של כולנו יוכל להיות באמת שקט כשגלעד יהיה שוב איתנו.
