הקדמה קלה תזכורת לקול מי ששכח למה ולשם מה הוקמה האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה:
קיום התקנון שביסוד הקמתה של האקדמיה הוא פקטור וערך עליון, והוא חשוב אפילו יותר מהקיום הסתמי והמשומן היטב של מרתון ההקרנות של הסרטים בסינמטק תל אביב והנהירה אליהם כמעט בחינם.
מוסד האקדמיה לא נולד על-מנת לשמש מועדון של הקרנות סרטים חדשים ב"כמעט חינם" או "לגמרי בחינם". מוסד תחרות האקדמיה – כמו בספורט(!) – בא לקדם את עניין ההגינות והבחירה הדמוקרטית על-פי תקנון שוויוני וצודק בלבד.
בחירה על-פי דעת רוב החברים הרשומים ולא על-פי דעתם של פקידים "ממונים מטעם על הטעם" או "חשובים" אחרים למיניהם.
למה א/נשים עצמאיים ובני-חורין משלמים ("קוֹל" שנה) דמי חבר לאקדמיה הישראלית לקולנוע בסך 250 שקל?!
משתי סיבות: אחת ראשית והשנייה משנית. "הראשית" – על-מנת לראות ביחיד או בזוג כ-20 סרטים עלילתיים שברובם עוד לא יצאו להקרנה מסחרית, במחיר של 12.50 שקל לכניסה זוגית שהיא – 6.25 שקל לבודד – שהוא המחיר הזול ביותר העולה על הדעת במדינת ישראל או ביקום המערבי (חוץ מהקרנות-פרומו חינם לעיתונאים ותקשורת). "המשנית" (העיקרית לשעבר) – על-מנת לרכוש את הזכות למלא את טופס ההצבעה ולהשפיע בדרך דמוקרטית על זהות הסרטים והיוצרים הזוכים.
קחו מהחברים את הסיבה המשנית – שלמעשה היא צריכה הייתה להיות הראשית והעיקרית – והם ימשיכו לשלם ולבוא להקרנות כי הרי זה ממש במחיר מבצע מפתה, מה עוד שאתה יכול להזמין בן או בת לוויה או להיות מוזמן בחינם, וזה אטרקטיבי.
עכשיו, הגולם, הגוף שמארגן את ההקרנות הראשונות ואת ההצבעות הוא גוף שצריך לנשום, לשתות ולאכול. הוא צריך גם קורת גג, חשמל, דלק, דברי-דפוס, הנפקת כרטיסי פלסטיק לחברים, קווי תקשורת, מחשבים ואינטרנט, כמו גם: תשלום (משכורת!) לעובדים או לעובדות שמתפעלים אותו. לבד מדמי החבר המצטברים (250 שקל כפול 700 או 800 =175,000 שקל עד 200,000 שקל) הוא נעזר בהקצבות ובתמיכות ממסדיות. הגוף, "הגולם", מתקיים ושומר על עצמו. היוצרים מייצרים תוצרת שנתית ו"קרנבל-פסטיבל-מרתון ההקרנות" יוצא לדרך מדי שנה לקראת יולי-אוגוסט.
חוץ מהנפגעים הישירים שסרטיהם לא נכללו באחת הקטגוריות או לא נבחרו ל"חמישיות הגמר" - למי מהחברים איכפת מהתקנון?! למי מהחברים איכפת מההצבעות?! כמעט לא לאיש או אישה, כל עוד הכניסה לסרטים היא כמעט בחינם.
ב"מאקרו", האורגניזם שנוסד על-מנת לקיים, לשפר ולחדד את איכות ההצבעה – הפך לגולם שמכוחה של אינרציה ארגונית פנימית מקיים היטב רק את המעטפת החיצונית של קיום ההקרנות הראשונות (אפילו לא את אלה הנוספות) - יש בזה "כאב ראש" לא מבוטל, יש בזה "שינויים" תכופים, ביטולים ו"תוספות" – אבל זה לא העיקר, זהו רק הכלי לקיום העיקר, שהוא (לא לשכוח!) הצבעה ישרה וחוקית על-פי התקנון השוויוני בפני "קוֹל". הצבעה הוגנת וסמויה שלא תשאיר זנוחים מחוץ ל"חמישיות הגמר", סרטים ראויים להתייחסות וכבוד של פרסים.
השנה, איך שלא נסתכל על זה, לחמישייה העלילתית הגיעו רק ארבעה פיצ'רים עלילתיים עת התווסף אליהם סרט תיעודי "אהוד, סקסי ואהוב". זה בכלל לא אומר שהוא יזכה, אבל זה אומר שבשל "נוכחותו", ממספר "אחרים" (עלילתיים לחלוטין) נשללה הזכות להתחרות ולזכות בתשומת לב, במועמדויות או בפרסים.
ראוי לחשוב ולתת את הדעת: ברגע שהתקנון לא מקוים או מעוקם קלות – כבר אין שום טעם או ערך בקיומו של הגולם כולו; שא/נשים ילכו לראות סרטים בבתי הקולנוע, שיקנו פופקורן ושתייה, וישלמו מחיר מלא לאחים אדרי ו/או לבתי קולנוע "לב" של משפחת שני.
לא בשביל זה ולא בשביל "מה שקרה השנה" הקמנו את האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה. לא עשינו זאת על-מנת שהגולם יישמר ויתחזק את עצמו כמטרה ארגונית אורגנית ראשונה במעלה.
ברגע שקברניטי האקדמיה אפשרו במו-ידם ולא מנעו את הכללתו של סרט תיעודי(!) בקטגוריה העלילתית אליה הוא לא שייך – הם הוכיחו שהגולם קם על יוצריו, הגולם ניצח. ההתנהלות הטכנית של התחרות חשובה כביכול מן התחרות ההוגנת עצמה, מרתון ההקרנות וההצבעות חשובים כביכול הרבה יותר מן התקנון.
טקס הסיום הוא ה"קרשנדו" של הפארסה או הטרגי-קומדיה החלולה – "חזות הקול" של מה שנחשפנו אליו השנה. עדיין נותר לראות מה יתרחש בו, למרות שהפרטים כבר אינם חשובים במיוחד – אחרי שמספר סרטים ראויים וטובים נשארו מחוץ לבחירה.
ובלי קוֹל קשר – לקראת השנה הח/ד.ש.ה - שנזכה כולנו לטעום תפוח בדבש. שנה טובה ומעולה!!! זה בטוח. בשנה הבאה הרי לא יכול להיות יותר גרוע ממה שכבר קרה לדעתי השנה – לפחות לא בחצר הפנימית שלנו – האקדמיה הישראלית לקולנוע. 