אנשי רוח וצלצולים

בשבוע שעבר, בעקבות החרם על היכל התרבות באריאל, התקיימה ישיבה של ועדת התרבות של הכנסת, שבה השתתפה גם המחזאית ענת גוב. במהלך אותה ישיבה, בנוכחות השרה לימור לבנת, אמרה הגברת גוב, כי מבחינתה להופיע בהתנחלות זה כמו לבקש מיהודי שומר-מצוות לחלל שבת. אינני רוצה להתייחס כרגע להקבלה הכל-כך לא אינטליגנטית של הגב' גוב, את זאת אעשה בהזדמנות אחרת, אך אנקדוטה מהעבר הרחוק תעיד אלף מונים על צביעותם של גוב וחבריה, אנשי הרוח והצלצולים, שאוחזים באותה דעה כבר הרבה מאוד שנים מבלי לבחון אותה מחדש גם כשהנסיבות והתנאים משתנים. איפשהו בשנות השמונים של המאה הקודמת החליטה תנועת "שלום עכשיו" לקיים כינוס שיקרא לממשלה דאז, כמדומני ממשלת שמיר-פרס או להפך, לנהל מו"מ עם אש"פ (אש"פ, לא הפלשתינים) במקביל לדיכוי האינתיפאדה. הכינוס נקבע ליום שבת בצהריים, בקיבוץ געש. לא אלאה אתכם בפרטים. בשבת ההיא אסף אותי חברי משה שמש מהבית ויחד נסענו לכינוס. בכינוס עצמו קיבלו את פנינו מיטב רודפי השלום למיניהם, חלקם מבוגרים וחלקם צעירים: ח"כ חיים (ג'ומס) אורון, נפתלי רז, פרופסור זאב צחור, הסופר עמוס עוז, המחזאית הצעירה ענת גוב (שלא תעז להכחיש) ועוד שורה נכבדה של אנשי שמאל מובהקים ובולטים. התכנסנו בחדר אוכל מאולתר, שהוקם על מדשאת הקיבוץ, "דפקנו" כמה נקניקיות בלחמניה עמוסת חרדל, שתינו מיץ פטל זול והתיישבנו להקשיב ל"מיטב בנינו". בתום נאומים חוצבי להבות ממש, שאלתי את ידידי משה שמש למי שייך הקיבוץ שבו התכנסנו, קיבוץ געש, לתק"מ, לקיבוץ הארצי? "וואללה, לא יודע", השיב לי משה במבטא עירקי כבד. "אבל מה שבטוח, הקיבוץ הזה יושב על אדמה ערבית שנכבשה ב-48'". ואכן, משה שמש לא טעה: קיבוץ געש יושב על אדמה שנכבשה/שוחררה ב-48'. כמוהו הרבה מאוד קיבוצים ויישובים. קחו למשל את בית גוברין. בית גוברין הוקם ב-49' בידי משוחררי פלמ"ח על אדמות הכפר הערבי הנטוש בית ג'יברין, ואילו נתיב הל"ה הוקם ב-‏49' בידי משוחררי פלמ"ח על אדמות הכפר הערבי הנטוש בית נטיף. קיבוץ נחשונים, שבצעירותי הצטרפתי אליו ובתמיכתו הקמנו, חבורת צעירים אידיאליסטית, את גרעין מעל"ה (משפחות עירוניות למען הקיבוץ) בערבה, הוקם ב-‏49' על אדמות הכפר הערבי הנטוש מג'דל יאבא בידי עולים ממצרים ומאירופה (גרעין נחשונים) ומשוחררי פלמ"ח ילידי הארץ (גרעין שלהבת). אפשר להמשיך ולהמשיך עד שיתברר לנו כי כל מדינת ישראל יושבת על אדמה ערבית שנכבשה ב-48' או ב-67'. ואכן כן, ב-48' כבשנו. וב-67' כבשנו. אבל לא מדובר בכיבוש של אדמה שלא הייתה שייכת לנו - אדרבה, האדמה הזו לאורך כל ההיסטוריה הייתה שייכת אך ורק לנו. מעולם לא עזבנו אותה, ותמיד התגוררו כאן, בארץ הזו, יהודים. ובעוד שהגברת גוב וחבריה מבקשים למרק את מצפונם על-חשבון חלק אחד מארץ ישראל (ההתנחלויות), ולהגדיר אותו "שטח כבוש" - הרי שאני סבור כי כל ארץ ישראל היא שלנו, אבל אני ושכמותי - ואנחנו רבים - תאמינו לי, מוכנים לוותר על חלקים מארץ ישראל, חלקים גדולים אפילו, בתמורה לשלום אמת וצודק עם אויבינו הפלשתינים. אם רק יסכימו... כי רק לי ולשכמותי, המאמינים כי האדמה ביו"ש או בכל מקום אחר בארץ ישראל היא שלנו, יש את הזכות לוותר ולתת. ואילו לאלה שאינם מאמינים בבעלותנו על האדמה הזו, ומכנים אותה "אדמה כבושה", לא "משוחררת", אין שום זכות מוסרית לוותר עליה, גם תמורת שלום. כי אין הבדל, מבחינת החזקה, בין באר שבע ששוחררה באוקטובר 48', אילת ששוחררה ב-49' או חברון ששוחררה ב-67'. ואם מישהו מאנשי הרוח והצלצולים סבור כי שכם היא שטח כבוש, אזי שיתכבד ויפנה גם את ערד, גם את קיבוץ געש ולקינוח, את חיפה. ומילה לסיום על הגב' גוב: לפני שנים רבות הנחה בעלה, השחקן/זמר גידי גוב, תוכנית שואו בערוץ 2 שנקראה "לילה גוב". באחת התוכניות, למי ששכח, הודיע גוב לקבוצה גדולה של חיילי צה"ל, שהתארחה באולפן, כי הם יצטרכו להיפטר ממדיהם או לעזוב את האולפן, אחרת הוא יפסיק את התוכנית - וכך היה. נו, אז מה כבר אפשר לצפות מאישה שנשואה למי שאכול שנאה עצמית עמוקה כל-כך? לא הרבה!