הרבה רצון טוב, הרבה חזון והרבה אמוציות פוליטיות כנות מציינים את המפגש בוושינגטון, בין
בנימין נתניהו ואבו-מאזן בחסות הנשיא
ברק אובמה, בליווי צמוד של הנשיא חוסני מובארק וה
מלך חוסיין מירדן.
אפשר להאמין לשני המנהיגים, הנדחפים ומקבלים גיבוי ממנהיגי ארצות ערב, במיוחד מצרים וירדן, שיש להן אינטרס חיוני ביטחוני משלהן להגעת ההסכם למזעור האפשרות של השתלטות החמאס על האזור. מצרים, ירדן, כוויית וסעודיה מפחדות מהתרחבות ההשפעה האירנית לא פחות מישראל. אירן גרעינית היא איום ממשי, לא רק על ישראל, אלא גם על חלק מהעולם הערבי, כמו עירק, כוויית ונסיכויות הנפט מסביב, ובמיוחד מצרים, שחולמת על המשך ההגמוניה במזרח התיכון.
אבל כאן נכנס גורם ה"מציאות" למשחק, שפירושו: חצי מהעם הפלשתיני - לאמור חמאס עזה, חמאס יהודה ושומרון - הנתמך על-ידי
אחמדינג'אד + סוריה + חיזבאללה/נסראללה ששוללים כל אפשרות להסכם עם ישראל.
חאלד משעל מסוריה שולח מסרים ברורים שלא יהיה הסכם וחמאס לא יתמוך בו, כך שהסיכויים נראים קלושים למדי. אחמדינג'אד ונסראללה, שנאמו ביום ירושלים, שללו המפגש וכינו את משתתפיו בוגדים.
צא ולמד: אבו-מאזן, עם כל הרצון הטוב שלו ושלנו, הוא למעשה "אימפוטנט פוליטי" שלא מייצג את עמו, לא נתמך על-ידי הרוב ולא מסוגל להגיע להחלטות פוליטיות קשות ומכריעות. את זה ניתן ללמוד מניהול השיחות עם
ציפי לבני ו
אהוד אולמרט, משך שלוש וחצי שנים של פגישות אינטנסיביות והצעות נדיבות מצד לבני/אולמרט, שאותן לא יקבל מנתניהו - הוא סירב לחתום על הסכם. מכאן אתה למד שאין סיכוי שיחתום עם נתניהו.
יאסר ערפאת, כמנהיג הפלשתינים, יכול היה, לו רצה, להגיע להסדר/הסכם, עם ההצעות הנדיבות של
אהוד ברק כראש
ממשלה, אבל גם הוא פחד, לא הסכים, לא רצה ומת, לצערנו גם מת "תהליך השלום" המבוקש והרצוי עם העם הפלשתיני.
בנימין נתניהו לא יכול, לוותר על אמצעי הביטחון של ישראל, לא על הגושים הגדולים, לא על פירוז יהודה ושומרון ולא על התנגדות לזכות השיבה, כולל ויתור על ירושלים והאגן הקדוש, ולא חזרה לגבולות 67'.
אבו-מאזן לא יכול לוותר רשמית על זכות השיבה, על ירושלים כבירת פלשתין וחזרה לגבולות 67'.
התוצאה: מבוי סתום שגם הנשיא אובמה, בעזרת נשיא מצרים ומלך ירדן, לא יוכלו לפתור.
אפשרות להתגמש - אפשר לוותר בשוליים, אי-אפשר לוותר על ה"ליבה", לאמור: ביטחון וירושלים (למרות שאפשר להתגמש לגבי השכונות הסובבות) - ושוב מגיעים למבוי סתום.
סיכום המפגש בסיפור עם מוסר השכל נתניהו, פוטין ואובמה מתקבלים לראיון דחוף אצל אלוהים. נכנס פוטין ושואל: האם אגיע להסדר עם הצ'צ'נים, האם אוכל לעזור בסכסוך במזרח התיכון? אלוהים חושב... ועונה: מצטער, לא בקדנציה שלך. נכנס הנשיא אובמה ושואל: האם אסיים את הסיפור עם עירק, אפגניסטן ואוכל לפתור את הבעיה הפלשתינית? אלוהים חושב... ועונה: מצטער, לא בקדנציה שלך. נכנס ביבי ושואל: האם אוכל לפתור את הבעיות הפנימיות בישראל - ימין, שמאל, קיצוניים - ובמיוחד את ההסכם עם אבו-מאזן ושלום עם הפלשתינים? אלוהים חושב, חושב, חושב... ואומר: מצטער, לא בקדנציה שלי!
וזה כל הסיפור על רגל אחת.
זה לא נעים, קשה לבלוע, קשה להסכים, אבל הסכם שלום עם הפלשתינים לא יהיה, לצערי, בקדנציה שלנו.
אז מה הפתרון? נמשיך לחיות על "חרבנו"? לא, אבל נצטרך לשאת אותה צמוד, מוכנה לשליפה. ה"חיים", יש להם מומנטום משלהם, הזמן יכול לשנות, להגמיש, להחליף מנהיגים באזור שיבואו לידי הסכם/הסדר של "שלום-בית", השלמה עם המציאות למען עתיד שקט ובטוח. ואם לא - צריך לבטוח בחוסן עמנו, באמונתו בנצח ישראל ובכוחו של צה"ל. ההיסטוריה, בשלב זה, לצידנו, שהרי "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו" - ואנו, ממשיכים לעלות ולפרוח ולשמור על נצח ישראל.
אימרות שכדאי לזכור 1. מנהיג אמיתי חוזר ומצית בנו את האמונה שהכל אכן אפשרי [פט ריילי].
2. לסלוח לחיזבאללה (ולנסראללה) זה תפקידו של אלוהים, תפקידנו - לארגן להם את הפגישה [נורמן שוורצקופ].
