בעוד שכאן בישראל השמאל הקיצוני ההזוי הולך ונחלש ומאבד בהדרגה את כוחו האלקטוראלי, דווקא בחו"ל כוחו הולך וגובר. שם הם מתקבלים בתשואות ובחיבוקים. שונאי ישראל שותים בצמא את דבריהם של דויד גרוסמן,
עמוס עוז, א.ב יהושע ודומיהם, היוצקים בהתנדבות דלק על שנאת ישראל בעולם.
רודפי הצדק, בעיני עצמם, בהופעותיהם בחו"ל גורמים לישראל נזק בל יתואר. לא בלבד שבהופעותיהם הם מדרבנים את התביעה לנסיגה ישראלית לגבולות 1967, אלא שבאותה נשימה הם מלבים את איבתם של אלה המערערים על עצם קיומה של ישראל גם בתוך גבולות 1948.
החרמת מרצים ישראלים בקמפוסים ותוצרת ישראלית במרכולים באירופה ובארה"ב, והפגנות שטנה נגד ישראל בכיכרות אירופה, מקבלות צידוק מוסרי מפי אידיאולוגים כחול-לבן, עצמנו ובשרנו.
הסופר דויד גרוסמן אמר בראיון ל-BBC [ראה ידיעה משמאל]: "שקלתי לרדת מהארץ", בראיון שמאלני מתיפייף לקידום מכירת ספרו "אישה בורחת מבשורה", שתורגם לאנגלית, למד מעמיתו עמוס עוז, המנצל כל במה בחו"ל להכפשת מדיניותה של ישראל, בתקווה לקבל בתמורה את פרס נובל. כנראה שכישרונו הספרותי אינו מספיק לו, ולכן הוא משביחו בעמדות פוליטיות התואמות את מעניקי הפרס.
גרוסמן, שגילה כי שקל לרדת מן הארץ, לא היה מקורי, הוא הלך בעקבותיה של אשת ראש הממשלה לאה רבין, שברוב תסכולה, בעקבות ניצחונו בבחירות של
בנימין נתניהו בשנת 1996 אמרה: "בא לי לארוז מזוודות וללכת". הקדים אותה יצחק בן אהרון, שהיה מראשיה של תנועת הפועלים, מזכ"ל ההסתדרות, ח"כ ושר בממשלות ישראל, שבשנת 1977, כשעלה בגין לשלטון (המהפך), אמר: "אם זה רצון העם אז צריך להחליף את העם".
אלה הם רודפי הצדק והמוסר שרוממות הדמוקרטיה בגרונם: אכן הם דוגלים בדמוקרטיה אך בעירבון מוגבל, רק בתנאי שהדמוקרטיה בוחרת בהם או בשכמותם לשלטון. ואם נכזבת תוחלתם, יש להחליף את העם, או לארוז את המזוודות ולהסתלק מכאן. אבוי לאותה בושה ולאותה צביעות.
