קריסת ההנהגה הישראלית, החילונית-אשכנזית-לבנה

קרסנו, אין ספק, בחזית הכי חשובה לישראל מול הגוי הנוצרי הלבן באירופה וארה"ב. מי קרס? מי שבא או ברח מאירופה לפני שניים, שלושה, ארבעה דורות ולא השתחרר מחותם הנחיתות, מול הגוי הזה. כן, אנחנו האשכנזים החילוניים, שהקימו את המדינה אבל לא טעונים במשא הרוח והאמונה היהודיים ולא מסוגלים ליותר מריצת שרירים קצרת טווח, אין לנו אוויר ואידיאל למרתון. כבן נהלל, אלה היו האבות המייסדים שלנו במושב, במשק, משק בעיגול המיתולוגי. איכרים חזקי שרירים, אשכנזים חילונים ממזרח אירופה. נהלל ודגניה כמיקרו-קוסמוס, ממשלות ישראל מבגין עד הלום, כקוסמוס. ראש החץ השמאל הישראלי, המוביל בפועל את הנהגות הדור האחרון, מאופיין יותר מכל בדמות החילוני-אשכנזי-לבן. ספרדים וחובשי כיפה היו בו תמיד, הם לא המציאו אותו ולא היו הכוח העיקרי. המעטה הכמו משכיל-הומאני-אנושי-ליברלי שהם עטו על עצמם, היה מושא קנאה והערצה בפוליטיקה המקומית, אפילו זו הייתה בעלת תפיסות פוליטיות-לאומיות הפוכות לחלוטין. הליכוד, מפלגה חילונית במהותה, שכמו נתנה מענה שלטוני לציבור הספרדי הגדול והחם, עדיין מונהג במהותו וברוחו על-ידי אותה כיתה פוליטית ידועה, חילונית-אשכנזית. כיתה שכשחופרים במהותה או כשהיא ניצבת בפני מבחן אמיתי, היא מתגלה ערום ועריה באמת שלה; היא כפופה ושייכת נפשית ופיזית לגוי הלבן, האירו-אמריקני, שהייתה שייכת וכפופה לו מאז ומתמיד. זה יכול להיות טוב במובנים של איכות חיים, כלכלה ותרבות, במובנים קיומיים זה היה תמיד על תנאי ורע, והיום זה הקצין. לכאורה עזבנו את חצרות אירו-אמריקה והקמנו לנו מושבה יהודית מעבר לים. כך הסיפורים, השירים והחלום. במציאות זה לא בדיוק כך; החילוני האשכנזי, השליט בישראל, רוצה אירו-אמריקה לבנה בכל מחיר. רוצה לצידו, רוצה בליבו, רוצה לינוק מאותם עטינים מפיקי חלב ורעל שינק ועוצב מהם מאות שנים לאחור. והנה אנו צופים בדור האחרון בשורת מנהיגים ישראלים-אשכנזים-חילוניים הניצבים בצומת דרכים של החלטות ומחליטים; "פנינו לגויי אירופה!", "גויי אירופה יודעים מה טוב לנו, חזקים מאיתנו, ישמרו עלינו, לכן ברכתם וחסותם, זה אידיאל עבורנו". מנחם בגין, יצחק רבין (להזכיר לנו, רבין היה הימני בעבודה), שמעון פרס, אריאל שרון, אהוד ברק (גם הוא התחיל הרחק מהשמאל), רוני מילוא, ציפי לבני, אהוד אולמרט, מיכאל איתן, דן מרידור וכמובן בנימין נתניהו, מאפיינים את שדרת המנהיגות האשכנזית חילונית, שהמורא שלה הוא אירופה ומורשתה בת אלף השנים. אבות אבותיהם, לבד ממורא והערצת הגוי, יראו ועבדו את אלוהי ישראל בקהילותיהם בגולה. צאצאיהם בהנהגת ישראל היום (לו היו חיים באירופה היום, היו מוגדרים כעל סף התבוללות) נטולי מורא ואהבת אלוהי ומורשת ישראל. מקומות כמו שילה, קרית-ארבע, בית-אל ועפרה הופכים לגביהם, לאחר לחץ מתון, ליישובים בני 30 שנה, באזור מסוכסך, התנחלויות מעבר להרי החושך ותו לא. אין להם אפוא, לאישים הללו, את הכלים הנפשיים והאמוניים, להשתדל למורשת התנ"ך וישראל, ולהתווכח ולהתנגד עבורם, מול אירו-אמריקה. לפיכך, ישראל הולכת ומתכווצת לתמונה המוכרת מאלפיים שנות גלות; קהילה יהודית ברוכת כישרונות ושפופת ראש, הנתונה לחסדי הגוי (צה"ל איננו גורם בחולין, הוא סורס על-ידי מנהיגי ישראל שסורסו לפניו על-ידי אירופה, גולדסטון, ועדות האו"ם ופעילות השמאל הישראלי); היא מוקפת חומות מרצונה ושאלת עתידה הולכת ונשמטת מידיה ומתרחקת לערפל האירופי הצונן, שם יעשו להמשכו או לסופו.