שנים ארוכות פעלו נשים, בעיקר בעולם המערבי, לקידום זכויותיהן. זכויות בסיסיות לנשים - דוגמת הזכות לבחור ולהיבחר, שוויון בתעסוקה, אי-הדרה ממקצועות רבים, שוויון הזדמנויות באקדמיה ועוד - לא היו מובנות מאליהן. מאבק אלמנטרי זה על זכויות בסיס לנשים קונקרטיות, שקיפוח והדרה הם מנת חלקן, היה והינו מאבק צודק וראוי. הוגות והוגים שונים התייחסו לבעיה על מכלול מאפייניה והעלו הצעות רבות לשיפור: מכסת נשים, חקיקה ותיקון של חוקים, אפליה מתקנת ועוד. ישראל, כמדינה צעירה, הייתה דווקא יוצאת דופן ביחסה החיובי לנשים בהשוואה לנוהג במדינות מערביות שונות. בזמן שאצלנו הייתה ראש ממשלה ושרת חוץ אישה, יכלו נשים במדינות רבות, כולל ארה"ב, רק לחלום להגיע למעמד נשגב זה, השמור באופן מסורתי לגברים, ובחלק ממדינות העולם המערבי, עדיין שקלו אם להעניק
זכות הצבעה לנשים.
המתווה של מקינון והדינמיקה של ההרס אחת ההוגות המשפיעות ביותר על ההגות הפמיניסטית בארה"ב ובעולם כולו היא קתרין אליס מקינון (ילידת 1946). מקינון היא פרופ' למשפטים, ותרומתה לתחיקה ולהעלאת הבעיה של מעמד הנשים - עצומה. תחומי עיסוקה המרכזיים היו: הטרדה מינית, פורנוגרפיה ומשפט בינלאומי. בספריה הרבים מראה מקינון את הקשר ההדוק בין ההיררכיות שנוצרו במשך אלפי שנות שלטון גברי דכאני, לבין מצבן העגום של נשים הנסחרות, ההופכות אובייקט מיני, הנתונות לניצול יומיומי ועוד. בשנת 1987 התפרסם ספרה המונומנטלי של מקינון: Feminism Unmodified: Discourses on Life and Law. בספר זה דנה מקינון בנושאים רבים, ואולם לדעתי חלקו המשמעותי עסק ביחסם של מוסדות החברה לפורנוגרפיה. מקרה הבוחן שנבחר להבהרת המשמעות החברתית הרחבה של תעשיית הפורנו בהקשר של מעמד האישה, היה הסרט "גרון עמוק" שיצא ב-1980.
השחקנית הראשית בסרט האמור, לינדה בורמן, סיפרה כי בעלה לשעבר, צ'אק טריינור, אילץ אותה להשתתף בסרט האמור, כמו גם בסרטים פורנוגרפיים אחרים, תוך הפעלת אלימות קשה כלפיה. במסיבת עיתונאים מתוקשרת, כשהיא מלווה במקינון ובסופרת אדריאנה דבורקין, שטחה בורמן מסכת התעללות קשה, אשר חשפה את הצדדים הנסתרים של תעשיית הפורנו. האלימות, הסמים, האיומים, הסחר בנשים, הניצול ועוד, הפכו בסיס לדיונים על תביעת נזיקין נגד יוצרי הסרט. לינדה בורמן נסוגה מן הרעיון, כשגילתה כי חלה על המקרה שלה התיישנות, אך העניין כולו זכה להד תקשורתי רחב ולהתייחסויות משפטיות מעניינות.
אמנם גישותיה האנטי-פורנוגרפיות של מקינון הולידו תנועת מחאה פמיניסטית נגד עמדותיה. פמיניסטיות ה"פרו-סקס", דוגמת אלן ויליס וקארול ואנס, טענו כי בחוקים שניסחה מקינון יש צנזורה, התעלמות מהסכמתן של הנשים, ופגיעה בחופש היצירה והשוויון. אבל נדמה כי הרבה יותר חשובה לענייננו המסקנה המובלעת בביקורתה הנוקבת של מקינון, אשר לפיה הממסדים כולם - הפוליטי, התקשורתי, המשפטי, האקדמי ועוד - אינם אלא תוצר של שליטה גברית דכאנית בת אלפי שנים, אשר קיבעה היררכיות ברורות ובלתי צודקות ואשר תוצאתן הבלתי נמנעת היא הפגיעה המתמשכת בנשים.
ההתייחסויות התקשורתיות המגוונות חשפו, לדעת מקינון ותומכיה, את אופיו הגברי של הממסד על כל רבדיו. ברוח זו ניסחו פמיניסטיות רבות בכל העולם המערבי את המאבק הפמיניסטי העדכני: לא עוד מאבק של נשים קונקרטיות למען זכויות קונקרטיות, כי אם מאבק דמוני וכמעט מיתי בין הרוע המוחלט המסתתר מאחורי התוצרים הגבריים, ובייחוד הממסד הגברי, ובמובן זה כל ממסד הוא גברי, לבין הטוהר של הקורבן האולטימטיבי - הנשים. המאבק הורחב, וכעת הוא מתנהל בזירה שונה לחלוטין ועל נושאים שונים לחלוטין. מדובר כאן במאבקה של הנשיות האולטימטיבית המזוהה עם הטוב המוחלט, נגד הגבריות האולטימטיבית המזוהה עם הרשע בהתגלמותו.
ישראל היא תוצר של התפרעות גברית אלימה משהוגדר הממסד באשר הוא כתוצר גברי המשמר היררכיות נלוזות - יחסי שליטה ודיכוי, ושימור הסדר הגברי הקיים - הורחב המאבק הפמיניסטי והחל לחלחל אל כל תחום אפשרי. מתודות מחקר מגדריות הולידו אלפי ניירות עמדה, אשר פירשו כמעט כל דבר במציאות לאורה של ההשקפה הפמיניסטית החדשה. הקולוניאליזם נתפס כביטוי ליחס האדנותי, המבטא את הפאלוס המערבי ביחסיו עם מדינות העולם השלישי, המהוות ייצוג הולם של הקורבן הנשי, של השייכות האוטנטית למקום; המלחמות, הטכנולוגיה, הצבאות, המדינות, המסורת, הדת, החוק והמוסר - הם כולם ביטויים של שליטה גברית שהיא ממילא בלתי מוסרית. אפילו המיניות הנורמטיבית קובעה כתוצר העונה על צורכי הגבר. חירות הפרט לקבוע לעצמו זהות מגדרית הפכה את ההומואים, הלסביות, הטראנס והבי-סקסואליים לשותפים מלאים למאבק הפמיניסטי החדש. ומשהוגדר האויב, פרצה המלחמה השקטה.
לאור האמור, מובן מדוע רוב מוחלט של התנועות הפמיניסטיות בארץ רואות עצמן חלק מרכזי במאבק למען הערבים. לפי הנרטיב הפמיניסטי, הציונות, כתנועה "כובשת" ולפיכך גברית, חדרה אל תוך הפסטורליות הנקבית הלבנטינית, ובאקט ניאו-קולוניאליסטי גברי ואלים שאפה לתקן עוול מוסרי אחד על-ידי גרימת עוול מוסרי אחר. הלאומיות הגברית היהודית ניידה לפלסטינה מאות אלפי פליטים יהודיים מוכי גורל, בייחוד לאחר השואה, כדי לאפשר להם חיים טובים יותר בארצם של הערבים הנכבשים. על-מנת לשמר את התנאים הטובים ליהודים בארץ, מפעילה המדינה כוח צבאי אדיר נגד "הילידים הטבעיים", בני המקום הערבים. לדעת פמיניסטיות רבות בארץ, המסקנה המוסרית היחידה היא כי מדינת ישראל אינה אלא תוצר של התפרעות פאלוסינציוזית גברית אלימה. היא נולדה בחטא ועל כן יש להצטרף למאבקם של כל הכוחות "הפרוגרסיביים", "הליברליים", "המשכילים" וממילא הפמיניסטיים, כדי להיאבק בה עד חורמה.
בנוסף, מדינת ישראל אינה אלא ממסד, וככזה היא מייצגת את הדכאנות הגברית המהווה ייצוג מזוכך של הרשע בהתגלמותו. מבחינה מעשית, תנועות כמו "נשים בשחור", "פרופיל חדש", "כביסה שחורה", "בת שלום", "האם החמישית", "ארבע אימהות", "בת צפון לשלום ושוויון", "תנד"י" (תנועת נשים דמוקרטיות בישראל), "מחסום ווטש", "נל"ד" (נשים לדו קיום), "קואליציית נשים לשלום" המאגדת חלק מן הארגונים שהוזכרו ועוד ארגוני נשים רבים, חרטו על דגלם, כחלק מן המאבק הפמיניסטי, את המאבק בממסד הציוני הישראלי באשר הוא גברי. מצעם הרעיוני של מרבית הארגונים הללו מעלה תהיות האמנם כל זכויות הנשים כבר הושגו. שכן מאבקם העיקרי היה והינו המאבק האנטי-ממסדי המכוון נגד המדינה היהודית ונגד האורגנים המרכזיים שלה, להוציא בג"צ והתקשורת כמובן. מבחינה מעשית, כל התנועות הפמיניסטיות הנזכרות, ורבות אחרות, מיקדו את כל מרצן ופועלן בתמיכה במאבק הערבי כנגד המדינה, כביטוי מיתי למאבק האמיתי השורר בין הנשיות ("ילידים", "ערבים", "נכבשים", "מדוכאים"), לבין הגבריות המיוצגת על-ידי מדינת ישראל ה"מפלצתית".
הכשל המוסרי והבגידה בערכי הפמיניזם עם הגדרת הצדדים, החלה התנועה הפמיניסטית בישראל לחבור לכל מאבק אנרכיסטי נגד הממסד המדיני היהודי, באשר הוא גברי, ולפיכך מהווה ייצוג של הרשע בהתגלמות. נשים פמיניסטיות מן השמאל הביעו תמיכה מלאה במחמוד
אחמדינג'אד, בשם האהבה, השלום ו...זכויות האישה כמובן. קשה להבין כיצד רואות התנועות הפמיניסטיות במאבקן הפרו-איסלאמי חלק מן המאבק הפמיניסטי הכולל. הרי החברה המוסלמית כפופה לחלוטין לקוראן ולחוקי השריעה, אשר על פיהם אין לאישה כל מעמד משפטי ראוי, וזאת בלשון המעטה. התנועות הפמיניסטיות נאלצות להתעלם מן העובדה, שהחברה המוסלמית היא ככל הנראה החברה הפטריארכלית ביותר בעולם. הן מתעלמות מגודש עצום של טקסטים מכוננים ומהנהגות ערביות מוסלמיות, שאצלם מילת נשים, רצח על-רקע כבוד המשפחה והכאת נשים הן ביטויים נורמטיביים של תרבות ושל אמונה דתית, בקרב הקהילות המוסלמיות בכל רחבי העולם המערבי.
בשם הזכות להגדרה עצמית, מוכנות פמיניסטיות רבות לבגוד בייעוד הפמיניסטי שנועד להביא מזור לבעיותיהן של הנשים, וזאת כדי ליטול חלק במאבק של האיסלאם במדינת ישראל ובארה"ב, רק כי מדינות אלו הפכו בהזיותיהן לייצוגים אולטימטיביים של הרשע הפאלי. אמנם, כמעט את כל האתרים האנטי-ציוניים הפמיניסטיים מקשטים מאמר או שניים על בעיית הנשים באיסלאם, אולם אלה ככל הנראה נועדו להוות מעין עלה תאנה, המסתיר את חוסר העניין הרחב שלהם בנושא ואת החבירה של הכוחות הפמיניסטיים לאיום הגדול ביותר על מעמד האישה: הערבים המוסלמים.
על-מנת להבין את המשמעות העמוקה של תמיכת הפמיניסטיות בהתפשטות האיסלאם בישראל, כדאי אולי לחזור לדבריו של מוחמד עצמו אודות מעמדה של האישה בסורת הנשים בקוראן: "...הגברים ממונים על הנשים בהתאם ליתרונות שאללה העניק להם...את אלה אשר אתם חוששים כי תמרודנה - רשאים אתם, לאחר אזהרה, להרחיק מיצועכם ולהלקותן...". בסורת האור מצווה מוחמד: "ואמור למאמינות שתשפלנה את עיניהן ותכסנה על מערומיהן, ולא תגלנה מגופותיהן אלא מה שיש הכרח לגלותו, ותעטופנה את חזיהן בצעיפיהן. מותר להן לגלות את פניהן לבעליהן, אבותיהן או אבות בעליהן, בניהן ובני בעליהן, אחיהן או בני אחיהן או בני אחיותיהן ונשותיהם, עבדיהן הזקנים מחוסרי כוח גברא, או ילדים זרים שאינם מבחינים בענייני מין, ואסור להן לפסק את רגליהן בצורה המגלה את מה שהן מכסות...". בסורת הגירושין, פסוק 5 מדבר מוחמד אודות גירושין מנשים שעדיין לא קיבלו מחזור. משמע שבזמן הגט הנשים הללו אינן אלא ילדות. מכאן, שכל המנסים להכחיש נישואי קטינים באיסלאם, כולל נישואי הנביא מוחמד לעיישה בת השש, מכחיש את הקוראן עצמו. המשמעות היא שחברה שלמה, החיה על-פי חוק השריעה - המתיר הכאת נשים ונישואי קטינות, האוסר על נשים להציג את פניהן בפומבי והקובע בחוק את מעמדן של נשים כרכוש האב ולאחר מכן כרכוש הבעל - נתמכת על-ידי ארגונים המגדירים עצמם כפמיניסטיים משום מה.
הלוואי שהפמיניסטיות היו מקשיבות לנשים מוסלמיות אמיצות, דוגמת וואפה סולטן, בדברן על האיסלאם ועל יחס השריעה לנשים. כי תמיכת הארגונים ה"פמיניסטיים" בקהילות מוסלמיות, ואכן, בשאיפות האיסלאמיות ביחס לעתיד המזה"ת, היא אפוא בגידה בפמיניזם האמיתי ובקהילת הנשים. חשבונה של קהילת הנשים בישראל - הערביות והיהודיות - מסתכם בכך שהאידיאולוגיה הפמיניסטית עוברת סוג של עיוות גרוטסקי אשר אין פשר לאחריתו.
