כמדי שנה, גם בשנה זו כלי התקשורת היו עסוקים עד מעל הראש בסיכומי השנה הקודמת כאילו שיש חשיבות לכך. הררי דפים, כתבות צבעוניות ומוספים מיוחדים נמכרו כלחמניות טריות. התחרות בין העיתונים הצמיחה מחזור של אירועים שעל-פי העורכים היו חשובים בשנה שחלפה. גם מקומם של מגידי העתידות, אסטרולוגים וקוראים בקפה ניבאו לנו את העתיד. כך קיבלו גם המנהיגים שלנו חופשה מבלי להידרש לנושאים המרכזיים בחיינו. אם לא יחול שינוי של הרגע האחרון, סביר להניח שנידונו לסוג זה של עיתונאות עד אחרי החגים, אי-שם לקראת סוף החודש. אז נחזור לשגרה המייגעת, ומן הסתם גם לתהליך השלום.
בישראל אוהבים תאריכים, קביעת גבולות זמן וניחושים כמו בטוטו או בלוטו. התאריך התורן הפעם הוא 26.9.10, עת תפוג ה"הקפאה" של הבנייה בהתנחלויות. האופטימיות הזעירה של הצדדים מתנקזת אל תוך היום הגורלי. המתנחלים מייחלים לסיום ההקפאה ומכינים את כל כלי העבודה כדי לצאת במתקפת בנייה שלא נראתה עוד. הם מקווים שנתניהו יעמוד על דיברתו. אבו מאזן ממתין בקוצר רוח כדי לראות במו-עיניו אם הבטחות נתניהו מתממשות, כדי שיוכל לדעת לאן לפנות: משבר שישרת אותו או שמא לתהליך ארוך וממושך של שיחות בלתי נגמרות. גם האמריקנים, קרי הנשיא
ברק אובמה, ממתין לתאריך הקדוש הזה כדי להיווכח האם נתניהו עומד על דיברתו אם לאו, ומה אבו מאזן יעשה, אם בכלל. גם חמאס ממתין לתאריך היעד ומצחצח את חרבותיו הפוליטיות לקראת המאבק ששוב יעלה אותו מעלה בעיני הפלשתינים גם בגדה. בקיצור, כולם ממתינים.
בתקופת בוש הבן הייתה תחושה בקרב הנשיא שהסכסוך הישראלי-פלשתיני בלתי ניתן לפתרון, בהתחשב במטענים הכה-כבדים הרובצים על כתפי הצדדים. הנשיא בוש, אם נודה על האמת, עזב הכל לאנחות, תוך תמיכה גדולה למדי בישראל. כידוע לכל, שום דבר ממשי לא הושג בתקופת בוש בנושא תהליך השלום. נכון הוא שמבחינה ישראלית, עמידתו של בוש לצידה של ישראל נחשבה להישג גדול. ימים אלה חלפו, וכל עוד אובמה מכהן כנשיא, אין להניח שהוא יזנח את הסוגייה הישראלית-פלשתינית. לטוב ולרע, אובמה אינו רואה בסיום הסכסוך בין ישראל לפלשתינים אינטרס מובהק רק של שני הצדדים, אלא אינטרס אמריקני מובהק, כולל מניעת הגרעין האירני. ארה"ב פועלת להשגת מטרותיה היא, ובדרך היא גוררת את הישראלים והפלשתינים לתהליך שלום כשכלל אין ודאות שהוא ניתן להשגה.
מומחים שונים יודעים לספר לנו שמר נתניהו עבר מטמורפוזה בתקופה האחרונה. מן ההדלפות המכוונות שיצאו מוושינגטון וירושלים ניתן היה להבין שנתניהו מוכן לוויתורים מרחיקי-לכת ובלבד שנגיע לשלום. הממד הנפשי חשוב ביותר אך המבחן לעולם יהיה מבחן מעשי. רוצה לומר, אין זה מספיק שבלבו של נתניהו גמלה ההחלטה ללכת רחוק, אם כמובן קביעה זו נכונה, אלא בעוד מספר ימים לא רבים, יגיע מבחן המעשה. רק אז נוכל להבין, ולו במעט, מה מתחולל בראשו של נתניהו. ברור שאבו מאזן לא יוכל להשלים עם תחילת הבנייה המאסיבית בהתנחלויות, ומאידך-גיסא לנתניהו יהיה קושי פוליטי עצום להעביר החלטה של המשך ההקפאה. אז איך מיישבים את הסתירה? מומחים יודעים לומר שתימצא הנוסחה, או שכבר נמצאה בפגישה המשולשת אובמה-נתניהו-אבו מאזן, שתאפשר לחיות עם ולהרגיש בלי, או להפך.
לאופטימיסטים מכל הצדדים יש הסברים משלהם. ראשית, הפגישה בין אובמה לנתניהו הוכתרה כמוצלחת למדי. לעת עתה, אין ידיעות מוסמכות על מה דיברו השניים בפגישות סגורות בארבע עיניים. בהתחשב בעובדה שאובמה הוכיח שאיננו חושש להמטיר על ראש הממשלה קיתונות של ביקורת, דווקא אמירותיו האופטימיות של הנשיא אמורות לאותת שהשיחות הניבו פרי. אותם גורמים טוענים שאילו נתניהו היה מסרב לכל מהלך, אובמה לא היה נמנע מלמתוח ביקורת. בדיוק כך לגבי אבו מאזן. המפגש האישי בין נתניהו לאבו מאזן, ככל הנראה הביא להתקדמות מסוימת אך הפערים בין שני האישים עצומים.
ישראל מבקשת להתחיל בשיחות כדי להסדיר את נושא הגבולות וההכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית. לפי שעה, הנהגת הפלשתינים אינה מוכנה לכך, אפילו ישנם גורמים בכירים המצוטטים כמי שטענו שלעולם לא יכירו בישראל כמדינה יהודית. הפלשתינים רוצים לדבר על גבולות 67', החזרת השטחים, כולל מזרח ירושלים, וכמובן זכות השיבה. מבחינתה של ישראל הרשמית, אין סיכוי שמישהו יסכים לכך.
אהוד ברק ו
אהוד אולמרט, במיוחד האחרון, היו מוכנים ללכת רחוק מאוד, אך הפלשתינים קיבלו רגליים קרות והכל הסתיים במפח נפש. במצב הפוליטי הנוכחי, אין לראש הממשלה כל אפשרות ללכת כה רחוק כפי שעשה אולמרט, ולו מן הסיבה הפשוטה שהקואליציה שלו ימנית, ובקרב הציבור הרחב רווחות דעות מאוד קיצוניות לגבי הפלשתינים. אפילו אובמה לא יוכל לכפות על אזרחי ישראל מה להצביע.
בעוד מספר ימים ייפתחו השיחות הישירות בין נתניהו לבין אבו מאזן על אדמת מצרים. המשברים היזומים על-ידי שני הצדדים כחלק מהמשא-ומתן החלו כבר בימים אלה, ולבטח יתגברו לקראת המפגש ובמהלכו. אובמה יעקוב מקרוב על הנעשה כששליחיו יימצאו בסביבה. האם כל אלה יספיקו כדי להגיע, בטווח של שנה, להסדר כולל? אפילו נביאים אינם מסוגלים להבטיח זאת.
