בווידוי של יום הכיפורים אומרים בלשון יחיד: "חטאתי עוויתי פשעתי", וכדי לסמל את האחריות האישית של האדם על אלה ממעשיו שגרמו לתקלה או לקטטה הוא מכה על חזו. ספקנים שאינם בטוחים כי אדם שיסודו מעפר וסופו לעפר מקדיש מעט הזמן המוקצה לו בעיון באחריותו האישית לאיזו רעה שבאה לעולם, הנציחו את האמירה כי יותר משאדם מכה על חזהו שלו הוא מכה על חזה זולתו. אסור כמובן להכליל. יש צדיקים יסוד-עולם המעמיסים על כתפיהם אחריות אישית למחדלים שיצאו מתחת לידם, אולם הם בטלים בשישים אומרים הספקנים, ובספקות - הולכים אחר הרוב. משום כך, ובעיקר מפני שחששו לגורלו של עולם בו האחר הוא האחראי הראשי לכל מדווי העולם, מעיוות הדין ועד למדקרות חרב המלחמות, מעשיית הון ולא במשפט ועד להפיכת בני האדם לכלים ולאמצעים שלא באו לעולם אלא כדי להיטיב עם המנצלים אותם, קבעו בשמים על מפת הדרכים של השנה את יום הכיפורים שעיקר עניינו הוא לרכז את כל ילודי האישה סביב להכרה כי צדיק אין בארץ אשר יעשה הטוב ולא יחטא. על כן נותנים לו יום אחד בשנה להודות כי הוא אישית חטא והוא אישית צריך לנקות עצמו מכתם בו הכתים עצמו ולהתחיל מחדש פטור מעונשו של עוון. יום כיפור הוא אפוא יום אישי מאוד. הכל אומנם עומדים צפופים בהיכל ופעמים גם המבוא לבית הכנסת דחוס מרוב הבאים להתייחד בציבור עם הנגינה של "קול נדרי" ואפילו יש בתי כנסיות שהכיכר שבפתחם מלאה, אפילו אין הבאים יכולים לשמוע את בעל התפילה, אבל כל אדם עומד לבדו בתוך הקהל מול אלוהיו או מול עצמו ועושה חשבון נפשו שלו יום אחד בשנה.
אבל גם על זה לא סמכו כל-כך בשמים. שם, הציעו דמוקרטיה שילוחית. בחרו באהרון ואמרו עליו:
"וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְּׁתֵי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה". רבים נתפשים מיד לעניין השעיר ולמנהג הכפרות השנוי במחלוקת, אך מרוב עיסוק בסימבול הזה הם מתעלמים מן העובדה המכריעה והמרכזית. ההודאה השלמה באחריות, לא רק מעל דוכן בכיכר או בזירת התקשורת, היא נדירה. אפילו בינו לבינו קשה לו לאדם להיפרד מן הנטייה להטיל כובד משקלה של האחריות לעוון על מישהו אחר. אדם נמלט מעצמו גם כשאיש לא רודף אחריו. על כן, באו מן השמים והטילו על אהרון להתוודות על חטאו שלו ועל חטא בני עמו. הוא יציר-כפיה של הדמוקרטיה השילוחית.
הוא אינו המכפר. כפרה היא כיסוי. הכפורת במקדש היא המכסה על גבי ארון הקודש. את התיבה כפר נוח מבית ומחוץ בכופר. חטא אם היה אי-אפשר לעוקרו. עוון, אם נקרה על דרכנו אחרי שעברנו, אי-אפשר לסלקו. אבל אפשר לכסות עליו. הפסוק במשלי אומר "וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה". כמו שהמים מכסים על תהומות ועל הבקעים וגושי הסלעים המשוננים הנמצאים בתחתית, כך גם האמונה כי אפשר להתחיל מחדש מכסה על מה שהיה, ואפשר להפליג במים הגבוהים לדרך חדשה בלי לחשוש שהעבר יקדח חור בדופנה של הספינה ההולכת אל נמלים בטוחים. איפה הם הסלעים הנושכים? רק האדם עצמו יודע. רק הוא מחויב למפות אותם, אבל אם הוא לא יכול, אם הוא מפחד מעצמו - הוא מפקיד את החיפוש בידי אהרון ווידויו שלו מכסה על הנוף הסמוי מן העין. אין אדם שאין לו נוף תת-ימי כזה. מי שאינו יכול להתמודד איתו לבדו, עומד מול נציגו המתמודד עם המוסתר של כל העם ויוצר תקווה חדשה לכולם. עם שלא מתוודה על המוסתר, חייו בשנה הבאה לאחר שקודמתה חלפה, נוח לה שלא נבראה משנבראה.
ולעניין השעיר ולעניין הכפרות. רש"י מספר כי מצא בתשובת הגאונים:
"...שעושים חותלות, צורת עציץ, מכפות תמרים, וממלאים אותם עפר וזבל בהמה, ועשרים ושנים או חמישה עשר יום לפני ראש השנה עושים כל אחד ואחד לשם כל קטן וקטנה שבבית כלומר לשם כל ילד מילדי המשפחה, וזורעים לתוכן פול המצרי או קיטנית, וקורין לו פורפיסא, וצומח, ובערב ראש השנה נוטל כל אחד שלו, כלומר כל ילד נוטל באופן אישי לחלוטין את החותלת שהצמיחה על שמו, ומחזירו, דהיינו מסובב אותו, סביבות ראשו שבע פעמים, ואומר: זה תחת זה, וזה חליפתי וזה תמורתי", ומשליכו לנהר, שעליו נאמר ותשליך במצולות ים כל חטאותם.
הלך אפוא השעיר. הלכו בני העוף המונפים לכפרות ונשחטים למאכל המתכפרים או העניים. נשאר הסמל. האבות והאמהות הרואים בילדיהם את הצמיחה שלהם עצמם, את רציפות קיומם, את הישארות הנפש דרך נפש הצאצאים, מחנכים את הילדים לזרוע באורח אישי צמח הנושא את שמם ולומדים משחר ילדותם כי אם שגו יבואו המים ויכסו באהבה על מה שהיה והם ילכו בטוחים בסיכוייהם הטובים במעלה נהר החיים. העבר לא ייעלם. אבל העתיד ייחשף ויינתן לו סיכוי.
התשובה האישית היא עיקר. הידיעה כי הכל שבים באמצעות תשובת הדמוקרטיה השילוחית, נותנת תקווה כי מה שהיה שקוע עמוק לא יגיח לטרוף את ספינתנו במסע הקרוב.
