לא רק על חטא אנחנו נכה בעוד ימים אחדים, גלעד. גם על עוול. על חטא בלתי נסלח ובלתי נמחל ועל עוול משווע, שערורייתי מכל בחינה שהיא. חשבון הנפש הקולקטיבי שלנו, דתיים ומי שאינם כאלה, חובשי כיפה ועוטות שביסים, גלוחי ראש וזקורי כרבולות משוחות ג'ל, קלועות צמות ומי ששיערן זנבות סוסים או צנוף לפקעת, עשירי הארץ ואביוניה, שועיה רמי המעלה והמעמד וחלכאיה ונדכאיה, כולם. כ-ו-ל-ם. כולם, גלעד.
חשבון הנפש שלנו, יורד עד תהומות שאול, יהיה נוקב חדרי לב ומייסר את עליותיו. לא נוכל להתחמק עוד מלעמוד מול המראה ולהודות – אנחנו מפקירים אותך, גלעד. אנחנו מותירים אותך להינמק בשבי, אף שיש ביכולתנו לחלץ אותך ממנו לאלתר.
אנחנו צריכים לבקש ממך סליחה ומחילה אבל לך אסור לסלוח ואסור למחול. לא די בסליחה, זה ברור, אבל אתה הרי יודע שאנחנו ריקים ועניים ממעש בעניינך, כך מורה העובדה החותכת המזוקקת מהשורה התחתונה, אחרי כל השנים העקרות, שבהן לא העלנו דבר על אודותיך: אתה שבוי. אתה בודד. אתה אבוד לגורלך, נתון בתופת אי-הידיעה, חשוך במסתרי השבי, מקומך לא נודע (מחדל מודיעיני כשלעצמו), עירום וחסר אונים במחיצת מי שאין להם ערך לחיי אדם בכלל ולחייך בפרט. אתה כדור משחק פוליטי קר, מר, ציני, מרושע, זדוני, אכזרי.
יש המון הסברים, חלקם מלומדים ומנומקים, אבל השורה התחתונה, חריפה וצורבת וטובעת על מצחנו אות קלון לדראון, והיא קובעת דבר אחד ברור כשמש בזריחתה; דבר עצוב וקשה שכמעט לא אנושי לשאת אותו; דבר שאי-אפשר לסתור אותו ואי-אפשר לחלוק עליו:
מדינת ישראל לא משחררת אותך משבי החמאס אף שבידיה לעשות זאת לאלתר. יש תשובות רבות לשאלה, מדוע היא אינה עושה זאת, אבל באף לא אחת מהן אין תשובה אנושית פשוטה לשאלה אחרת – מעניין לעניין באותו עניין - הזועקת לשמים: איך מדינה חזקה, מעצמה אזורית, מניחה לחייל שנחטף ממשמרתו להינמק בשבי, במרחק הד מגבולה, חסרת אונים נוכח סחטנותו של האויב, לא מוכנה לשלם את המחיר הנדרש כדי לשחררו ולא עושה דבר – עובדה! – כדי לשנות מיסודו את המצב, שבו היא ממשיכה להיסחט, כנועה, מושפלת, הססנית, מובסת.
אפשר היה לשחרר אותך לפני שנים, אין לדעת אם אפשר יהיה לשחרר אותך בעוד מי יודע כמה שנים. אפשר לשחרר אותך היום, ספק מה יהיה מחר. אם לא ייעשה דבר, אתה עלול להיהפך משבוי לנעדר, לחייל שמקום הימצאו לא נודע. כבר היו דברים מעולם, אנחנו יודעים, אתה יודע.
אתה לא רואה דבר, לא שומע דבר, לא יודע דבר. אנחנו מדברים אליך, איתך, אבל למעשה אנחנו מנהלים מונולוג עקר עם עצמנו. "מילים לא אומרות מאום", כמאמר שירו של שלום חנוך. יש עם מי לדבר. יש על מה לדבר. עליך. אבל המשא-ומתן קטוע, מפותל, מלא רעשי רקע. אנשים בעלי כוונות טובות מכל רחבי העולם, חלקם "מתווכים" מטעם עצמם, אשר כל עניינם הוא צבירת הון פוליטי, מעמד, נוכחות תקשורתית, מתנדבים לסייע. תודה. באמת תודה. אבל לא זרים יושיעו במקום שבו בכירי הבכירים של הממשלה שלנו, שבה מכהנים לא מעט חדלי-אישים, לא מושיעים. סליחה, גלעד, שכה חסרי און וחסרי אונים אנחנו. עדיין.
האם אתה יודע מה השעה? מה היום? באיזה חודש? באיזו שנה? האם אתה יודע שיום הכיפורים יחול בעוד ימים אחדים? אם כן - מה אתה חושב עלינו? כיצד אתה מדמה אותנו? האם אתה מאשים אותנו? האם אתה חושב, כמוני, שאנחנו מפקירים אותך לגורלך?
אני משיב במקומך על השאלות שלי. וקופא. ושותק. כי מה יש לדבר? עד מתי?
