המסורת היהודית מלאה סיפורים על גדולי ישראל, צדיקים ועובדי ה' בכל ליבם ובכל נפשם, שהיו מלאי רעד וחרדה לקראת יום-הדין. קדושי-עליון, שניצלו עד תום כל דקה בשנה החולפת, בכו במר-ליבם בערב יום-הכיפורים מתוך תחושת בושה וכלימה, כיצד יוכלו לשאת פנים אל בורא-העולם, לאחר שהם דלי-מעש ומלאי פגמים ועוונות. וכי זו הלקאה עצמית מיותרת?
אלא שדווקא הביקורת העצמית הנוקבת היא ההוכחה לצמיחה רוחנית אמיתית, ואילו שביעות הרצון העצמית היא המתכון הבטוח להתנוונות רוחנית ולאובדן היוזמה והחיוּניות. אדם גדול באמת לעולם איננו שבע-רצון מעצמו. הוא תובע מעצמו עוד ועוד, וככל שהוא מתעלה, הוא שואף לגבהים חדשים. מי שמרגיש שאצלו 'הכול בסדר' רק מוכיח בכך עד כמה מצבו אינו 'בסדר'.
תכונת 'השמח בחלקו' נפלאה בכל הקשור לעולם החומר. ככל שאדם שמח יותר במה שיש לו ואינו שואף לאגור עוד כסף ועוד נכסים – כן גדל אושרו ("איזהו עשיר, השמח בחלקו"). אך בכל הקשור לנכסים רוחניים – תכונת ה'שמח בחלקו' היא תכונה גרועה מאוד. בעולם הרוח האדם נדרש לשאפתנות מתמדת, ואם לא-כן, הוא קופא על שמריו ונסוג לאחור.
האדם נדרש להיות שרוי בצמיחה מתמדת. לעולם אין הוא רשאי לומר: כבר אין לי מה לשפר. כל עוד רוח-חיים באפו יש לו הכוח, וממילא מוטלת עליו החובה, להוסיף ולהתקדם ולהשתפר. תמיד אפשר להוסיף בתורה ובמעשים טובים, כי התורה אין-סופית ולטוב אין גבול.
אם האדם מקפיא את התקדמותו ונשאר באותו מצב, אין הוא מנצל, למעשה, את הימים והשנים שהעניק לו הקב"ה. ההתקדמות וההתעלות המתמדת מעניקות תוכן מחודש לכל יום חדש ולכל שנה חדשה. האדם מקבל את הימים והשנים הנוספים בזכות, שכן הוא זקוק להם כדי להשיג יעדים חדשים בחייו הרוחניים.
