עושק המגורשים

בתחילה הייתה הכוונה טובה. כדרכן של הדרכים לגיהינום. איננו יכולים לדעת עדיין את סוף הסיפור, חוץ מזה שהוא יהיה גרוע. בכל מקרה. נתחיל מהתחלה. בשנת התשס"ה גירשה מדינת ישראל את 8,500 תושבי גוש קטיף. המדינה חוקקה את "חוק ההינתקות" ופרסמה בראש חוצות כי "יש פתרון לכל מתיישב". המתיישבים עתרו לבג"צ ונכשלו. בג"צ האמין לספין של אריאל שרון שההינתקות תביא למציאות ביטחונית ומדינית משופרת באזור עוטף עזה. ה"שיפור" היה שלטון החמאס, הקסאמים, גלעד שליט ו"עופרת יצוקה". טיעון אחד ויחיד התקבל בעתירה בבג"צ, ובגינו נפסל הסעיף בחוק ההינתקות המתנה את קבלת מענקים בטעם המדינה בוויתור על הזכות לתבוע את המדינה בנזיקין. בג"צ מצא כי סעיף זה אינו חוקתי. כבשת הרש. שנתיים אחר-כך, כשהתברר שאין פתרון כמעט לאף מתיישב, והמגורשים המשיכו להתגורר במחנות פליטים, לסבול מאבטלה ולאכול את כספי הפיצויים שהיו מיועדים לבניית בתיהם וחייהם, ביקשו מספר ח"כים, ובראשם אורי אריאל מ"האיחוד הלאומי" ואביגדור יצחקי מקדימה, להיטיב עם המגורשים, לפצותם על הפרת הבטחות הממשלה. הח"כים החלו בתיקון חוק ההינתקות באופן שיעלה משמעותית את סכומי הפיצויים למגורשים. לאור הקונצנזוס שהתגבש בציבור ובכנסת, כי המדינה הונתה את הציבור ואת המגורשים בטענת ה"יש פתרון", וכי המגורשים נמקים במחנות הפליטים בניצן, ביד בנימין ובשלל מקומות אחרים, נראה כי הדרך לתיקון חוק ההינתקות ולהעלאת סכומי הפיצוי הייתה סלולה. אבל גם נערי האוצר לא נולדו אתמול. כאשר ראו כי כלתה עליהם הרעה, ישבו וטיכסו עצה ומצאו תחבולה - הם הציעו לח"כים לקבל את כל הכסף שביקשו, בתנאי שלא יחוקקו זאת בחוק. "אנחנו ניתן לכם את הכסף, למה צריך חוק?". כך נוצר "הסכם הח"כים" בינם לבין משרד האוצר. הצעה זו של פקידי האוצר סתרה מהותית את חוק ההינתקות אשר קובע כי כל פיצוי למגורשים חייב להיות מעוגן בחוק. אז החוק קובע. החוק, יש לדעת, נועד רק לאזרחים הפשוטים. פקידי האוצר הם מעל החוק. בגין פיצוי שניתן שלא באמצעות החוק אלא באמצעות החלטת ממשלה, מתבשמים הפוליטיקאים מניחוח כותרות העיתונים, אך המגורשים מקבלים רק חצי ברכה. כשתתחלף הממשלה תהפוך החלטת קודמתה להיסטוריה. החלטת ממשלה גם לא ניתן לאכוף בבית המשפט כמו שניתן לאכוף חוק. הכנסת לא יכולה לפקח עליה או לשנותה. ויותר מכל - החלטת ממשלה היא רק "טובה" למגורשים, לא התחייבות. היעדר החקיקה הוא הבעיה הקטנה של "הסכם הח"כים". הבעיה הגדולה הרבה יותר היא סעיף קטן ונבזי ש"החביאו" נערי האוצר בין קפליה. עוד "עז" בלתי חוקית בעליל: תמורת הסיוע הנוסף יתחייב כל מתיישב לוותר על כל תביעת נזיקין נגד המדינה לעד ולעולמי עולמים. הוא ואשתו, בניו ובנותיו, שורו, אתונו וחמורו. כבר היום יכול כל מתיישב לתבוע את המדינה על הנזקים שגרמה לו מהגירוש בסכומים הגבוהים בהרבה מהסיוע הנוסף שב"הסכם הח"כים". מדינת ישראל הכריזה ש"יש פתרון לכל מתיישב" אך בפועל הושיבה את המגורשים במחנות פליטים מעל לחמש שנים מבלי לדאוג להם לתעסוקה, למשקים חקלאיים, לבתי קבע, ליישובים ולשיקום, גרמה למגורשים נזקים נפשיים, בריאותיים, חברתיים, משפחתיים וכלכליים חמורים. בגין כולם ניתן (ורצוי) לתבוע את המדינה בנזיקין. הערכה זהירה ביותר של הנזקים שהצטברו לכל מגורש בהפסדי השתכרותו, בבריאותו הגופנית והנפשית שהתערערה, במשפחתו שנפגעה או בעסקו שעדיין לא הוקם מחדש - מדובר בפיצוי של מאות אלפי שקלים לכל משפחה כבר היום, ועוד הרבה יותר מכך בעתיד. יתרה מכך - הסעיף הנבזי האוסר על המגורשים לתבוע את המדינה בנזיקין סותר חזיתית את פסיקת בג"צ ההינתקות. באו נערי האוצר ועשו "הבה נתחכמה לבג"צ" ובמקום הסעיף הנ"ל שבוטל, הם שיחדו את המגורשים בנזיד עדשים והחתימו אותם על התחייבות אישית שלא יתבעו את המדינה וראשיה על נזקיהם. לא רוצים לחתום - לא תקבלו את הכסף. כדי להוסיף חטא על פשע, מכריחים הפקידונים את המגורשים לחתום על הסכם ויתור על תביעות גם בשם ילדיהם הקטינים. אם ילדיהם גדלו, הם מחויבים לחתום גם אם אינם בעלי בתים. ואולם, אף לא בכך הסתיים עושק המגורשים. הממשלה החליטה כי בעלי הבתים שגורשו מגוש קטיף יקבלו בממוצע 230,000 שקל פיצוי נוסף. כך נכתב בהחלטת הממשלה שחור על גבי לבן, כך תוקצב המענק הנוסף וכך פורסם בציבור. ואולם, כשבאו המגורשים לגבות את הכסף, הוא "הצטמק" דרך פלא ל-160,000 שקל בממוצע בלבד. אם נערי האוצר מזלזלים בחוק, מה להם ולהחלטות ממשלה? "הסכם הח"כים" שעשו פקידי האוצר עם ח"כ אורי אריאל ואביגדור יצחקי הוא בלתי חוקי בעליל ואינו שווה את הנייר שהוא כתוב עליו. כל התחייבות להוסיף על הפיצויים למגורשים היא חלק מ"חוק ההינתקות", ואין להתנות עליה בחתימה על מסמך כלשהו. קל וחומר שאין לסחוט מהמגורשים "ויתור על תביעות" כתנאי פסול לקבלת המענק. במדינה מתוקנת היו פקידי ממשלה שמתעלמים מהחוק, מפסיקות בית המשפט העליון ומהחלטות הממשלה מפוטרים מיידית, ואולי גם עומדים לדין. לא במדינת ישראל. כאן נערי האוצר משבחים ומקלסים את עצמם כל הדרך עד לג'וב המרופד בשירות הטייקונים, שם הם נוחתים זמן קצר אחרי עזיבת משרד האוצר. והמגורשים - מה עליהם לעשות? ראשית חוכמה - לא לחתום על כתב הוויתור על התביעות! הפיצוי המגיע להם כבר עתה גבוה בהרבה מהפירורים המוצעים להם. בחתימה על הוויתור על התביעות - הם מוכרים את עתידם, את בריאותם, את עתיד ילדיהם ואת רווחתם לעת זיקנה. אם המדינה תסרב לשלם את המענק הנוסף ללא התניה, עליהם לפנות לבית המשפט המחוזי בהליך מקוצר (המרצת פתיחה) ולכפות זאת בצו של בית משפט. ב-2005 גירשה מדינת ישראל תושבי גוש קטיף מבתיהם והחריבה את ישוביהם, במהלך שבמשפט הבינלאומי מוגדר כ"פשע נגד האנושות". משראתה המדינה שניתן להתאכזר ולהתעמר במגורשים ללא תגובה, היא "זרקה" אותם למחנות פליטים ולא טרחה לתת להם קרקע לבניית בתיהם ויישוביהם מחדש. כך הוחמרה הפגיעה במגורשים עשרת מונים, ואילו המגורשים עצמם נקלעו לייאוש, לחוסר אמון, לאי-ביטחון, להיעדר תקווה ולחידלון. אם רוצים המגורשים לשקם את עצמם, את חייהם, את בריאותם, את משפחותיהם ואת עתיד ילדיהם, הם יזדקקו להרבה מאוד כסף לשם כך, כספים שאותם המדינה לא תיתן להם "בטוב". הם, כולם, עד האחרון שבהם, ייאלצו לתבוע את המדינה בבתי המשפט על נזקי הגירוש בשנתיים הקרובות, ומוטב שיעשו זאת כמה שיותר מוקדם.