עיקרון סופיות הדיון

תזכורות קצרות על עיוותי-דין קשים שנעשו בשגגה או ביודעין ועל קומץ משפטים-חוזרים שהתקיימו באיחור גדול: משפט מאיר טוביאנסקי: משפט מרומה בעליל, שהסתיים בהוצאתו להורג של קצין צה"ל, מאיר טוביאנסקי, אשר הואשם על לא עוול בכפו, בריגול נגד המדינה במהלך מלחמת העצמאות. זה היה המשפט המרומה הנבזי והקטלני ביותר בתולדות מדינת-ישראל, עד כה. משפט עמוס ברנס: משפט מרומה שבו הורשע ברנס ברצח החיילת רחל הלר ונשפט למאסר עולם. ברנס זכה, רק כעבור שנים רבות, למשפט חוזר וזוכה מכל אשמה, בליווי שילומים גדולים, שאין בהם, כרגיל, לפצות על שנים רבות של אובדן חופש, ביזוי והשפלה בעיני הציבור. משפט עיזאת נאפסו: משפט מרומה, שבעקבותיו הורשע הנאשם ונשלח לכלא באשמת ריגול, בגידה ויצירת מגע עם ארגון טרור על-מנת לפגוע בבטחון המדינה. רק באביב 1987 זיכה אותו בית המשפט העליון מאישומי הריגול והבגידה והורה לשחררו, לאחר שישב 7 שנים בכלא. בית המשפט העליון מצא גם סוף-סוף לנכון, בהזדמנות לא נדירה זו, למתוח ביקורת נוקבת על חוקרי השב"כ. משפט "כנופיית מע"צ": הורשעו כמה נאשמים בעבירות של הצתה, אלימות וחבלה ברכוש ונשפטו לתקופות מאסר ארוכות. רק כעבור שנים זכו למשפט חוזר, לאחר שקצין משטרה בכיר שחקר אותם, התוודה על הפעלת אלימות פיזית קשה, לחץ נפשי אגרסיבי, שיבוש מהלכי חקירה ובידוי ראיות. הנאשמים המורשעים זוכו במשפט חוזר וזכו לשילומים בסכומים גבוהים, שלמרות גובהם לא היה בהם כדי להחזיר את הזמן לאחור ולפצות על שנים של כלא, על השפלות מאחורי הקלעים ובציבור ועל עוגמת הנפש העצומה שנגרמה להם ולמשפחותיהם. משפט עמוס סולמי: סולמי הורשע בשנת 1977 בקשירת קשר לרצוח את רינה אשכנזי, שנהרגה בפיצוץ בבית חבריה. בשנת 2002, כחמש עשרה שנים לאחר המשפט, זיכה אותו בית המפשט העליון מאשמת רצח, לאחר שסולמי הצליח להקליט את קצין המשטרה הבכיר (סגן ניצב) שהיה גם עורך-דין, ואשר עמד בראש צוות החקירה. מההקלטות התברר שההודאות במשטרה נגבו באופן בלתי חוקי בעליל. ראש צוות החקירה הנ"ל המשיך עוד זמן רב לכפור בעובדה שהמשפט היה מרומה וההרשעה הייתה שגויה. רק כעבור שנים רבות של הכחשה, התוודה ראש צוות החקירה בפני סולמי על טעותו, בדומה לווידוי של החוקר הבכיר בפרשת עמוס ברנס. משפט סולימן אל עוביד: כבר היו מקרים בעבר שכדי לכפר על תוצאותיהם של עיוותי-דין ומשפטים מרומים, תוך הימלטות מהסכנה שבעקבות קיום משפט חוזר תיאלץ המדינה לשלם פיצויים גבוהים למורשעים (כפי שאירע במשפט עמוס ברנס ובמשפט "כנופיית מע"צ", למשל) - חננה המדינה את המורשעים במקום לאפשר משפט חוזר (בפרשת קו 300 הזכורה לשמצה, ניתנה, בנוסח האינדולגנציות הנתעבות שמכרו האפיפיור ליאו העשירי והכנסייה המושחתת, "חנינה-מראש" כדי להימנע ממשפט העלול לזעזע את אושיות מוסדות המדינה). בשיטה זו קיצר לאחרונה הנשיא שמעון פרס את עונשו של סולימן אל עוביד, שהורשע ברצח חנית קיקוס ז"ל, תוך שהמערכת המשפטית מותירה בחלל עולם המשפט ספקות רבים לגבי ההרשעה ועקבות של עיוות-דין ביודעין. בשנה שעברה (2009) הוגשה על-ידי הסניגוריה הציבורית בקשה למשפט חוזר בפרשת רצח החיילת דפנה כרמון, ובית המשפט העליון צריך להחליט אם לבטל את המשפט ולאפשר משפט חוזר או לדבוק בעיקרון סופיות הדיון ולדחות את הבקשה. בבקשה למשפט חוזר טוענת הסניגוריה הציבורית כי בפרקליטות מחוז חיפה מצוי תיק המכיל יותר ממאה מסמכים שלא נמסרו על-ידי הפרקליטות להגנה, למרות שהחוק מחייב אותה לעשות זאת ואוסר עליה להעלים ראיות מן ההגנה. מעבר לכך טוענת הסניגוריה הציבורית כי פעילות המדובב בחקירה נגועה בפגמים מהותיים, וכמו-כן, שאביהם של האחים הנאשמים נעצר ללא סיבה משפטית אחרת מאשר הפעלת לחץ נוסף עליהם כדי שיודו בכל מה שנדרש מהם להודות. ושתי הערות קצרצרות לסיכום:

א. אם עיוותי-דין קשים עלולים להתרחש ולפעמים גם מתרחשים במשפטים גדולים, שערו נא בנפשכם מה עלול להתרחש ולא פעם מתרחש במשפטים זניחים כביכול. ב. משפט חוזר הוא הכלי האחרון להשגת משפט צדק, לפני או בעקבות התערבותו של צדק-פואטי, והוא נעשה על-פי-רוב באיחור גדול וניתן לעתים רחוקות, מאחר שהוא נוגד את עיקרון סופיות הדיון, אשר בעיני רבים מבכירי מערכת המשפט ואכיפת החוק הוא, מטעמים שונים, ולא פעם גם מאוד משונים, עיקרון מקודש.