עשרת ימי תשובה, שבעיצומם אנו מצויים ואת שיאם נציין בסוף שבוע זה, יום הכיפורים, אינם בהכרח ימי תשובה רק במערכת היחסים שבין אדם לקונו ובין אדם לחברו. ימי התשובה מסוגלים גם לתשובה כללית – במערכת היחסים שבין אדם לעמו, בין אדם למדינתו, בין אדם ליהדותו.
באחרונה, אולי על-רקע ימי התשובה, גוברים גילויי התפכחות של אישים המזוהים עם השמאל, ולא רק הם. יותר ויותר שמאלנים מן הזן המצוי, וגם אנשי ימין שהשמאילו מטעמים לא ברורים, גוזרים על עצמם חשיבה מחדש, וסופם שהם מתחילים להפנים תובנות אמת, ומגיעים למסקנות מציאותיות.
קחו למשל את שלמה אבינרי, פרופ' למדע המדינה באוניברסיטה העברית, מומחה בעל שם עולמי בתחומו, חתן פרס ישראל. פרופ' אבינרי יכול להיחשב שמאלן על-פי כל קנה מידה: לא רדיקלי אמנם, אבל שמאלן למהדרין. תומך בהקמת מדינה פלשתינית, ומצדד בפירוק ההתנחלויות. אבל מצד שני מתנדב להסביר לנו עד כמה חותרים הערבים – ובראש ובראשונה המקומיים (שהם ראש החץ של המאבק הפלשתיני למיגור ישראל) - למחוק את זהותה של המדינה היהודית. הם לא ינוחו ולא ישקטו, מזהיר אבינרי, עד שיהפכו את מדינת ישראל כולה למדינת פלשתין.
במאמר שפרסם תחת הכותרת "בילאדי, בילאדי", ממש בגליון ערב ראש השנה של עיתון הבית של השמאל הרדיקלי הישראלי, 'הארץ', משרטט אבינרי תסריט בלהות, שעלול להתמשש, חלילה, אם יתפתו היהודים לעקור מתוך המדינה היהודית את יהדותה.
וזהו תיאור האפוקליפסה עכשיו (בקיצורים המתבקשים מחמת קוצר היריעה), נוסח אבנרי: מליאת הכנסת מחליטה, "מתוך התחשבות באזרחים הערבים ורצון לקדם אזרחות שוויונית ומלאה, להשמיט כל התייחסות למרכיב היהודי של ישראל... בתעודת הזהות יירשם בסעיף הלאום 'ישראלי' בלבד".
מכאן מידרדרים העניינים במהירות: בישיבה הראשונה של הכנסת לאחר אישור ההחלטה, מבקש ח"כ ערבי להסיר מחזית האולם את תמונת דיוקנו של הרצל, ונימוקו עימו: "תמונתו של מייסד הציונות בבית המחוקקים... פוגעת ברגשות האזרחים הערבים... אין מקום בכנסת לעיתונאי אוסטרו-הונגרי זה, שמעולם לא חי בארץ".
בד-בבד, על-פי תסריט האימים שחיבר אבינרי, מגיש ח"כ ערבי אחר הצעת חוק להחלפת סמלה, דגלה והמנונה של המדינה. "אלה סמלים יהודיים וציוניים מובהקים", טוען הח"כ הערבי. "המנורה שניצבה או לא ניצבה בבית המקדש היהודי, שהתקיים או לא התקיים, אינה יכולה לבטא את האזרחות השווה של כולנו". מועלית גם הצעה להחליף את שמה של הכנסת, המזכירה לאוזנם הרגישה של הח"כים הערביים את המונח היהודי כל-כך - בית כנסת.
בהמשך נדרשת
רשות השידור לחדול מלהשתמש במונח עם ישראל בעת תיאור אירועי חגי תשרי, ובג"צ נדרש לדון בעתירה לשינוי שמו של מוסד הרבנות: לא עוד הרבנות הראשית לישראל, אלא הרבנות הראשית של היהודים.
ההידרדרות נמשכת: הח"כים הערבים תובעים לאסור שימוש פומבי במונח א-לוהי ישראל, מפני שהא-ל הוא א-לוהי כל הדתות בארץ. גם השימוש במונח ארץ ישראל כמתייחס להיסטוריה היהודית של הארץ, נבחן מחדש.
בשלב זה מסיים פרופ' אבינרי את התסריט מעורר החלחלה, בפיסקה הבאה: "אחד מפעילי השמאל הרדיקלי היהודים, שתמך במהלכים הציבוריים שהובילו לחקיקה, פנה לאחד מראשי הארגונים הערביים ושאל: 'הרי עשינו מה שביקשתם ועדיין אינכם מרוצים. איך עלינו לקרוא למדינה, כדי שבאמת תרגישו שווים?'. בחיוך רחב השיב ראש האגודה הערבית: 'מה הבעיה? השם האמיתי היה ויהיה תמיד אחד: פלשתין'".
