התופעה בישראל דומה. השאיפה של "המעמד השליט" היא לצבור לעצמו עוד כוח ולרדות ברוב הגדול של ה"עמך". סביר מאוד שבישראל שכבת המעמד השליט אף צרה יותר מבארצות הברית. בישראל יש למעמד הזה ארבע מפלגות: האחת, זו המפלגה שבה עדיין תולה המעמד תקוות שתצליח ממש לשלוט במנגנון הממשלה, וזו קדימה. ואחריה 'העבודה', מרצ וחד"ש.
אבל הזרועות המפלגתיות של המעמד השליט בישראל הן הפחות חשובות במערכת הזאת. גופים כמו הקרן החדשה, חוגים באקדמיה, עיתון 'הארץ' וגורמי תקשורת נוספים, והגורמים הדומיננטיים בפרקליטות המדינה ובבית המשפט העליון, הם אלה המוציאים לפועל את השלטנות של אותו מעמד. את הרקע ההיסטורי התרבותי של התהליך הזה תיאר פרופ' מני מאוטנר בספרו 'משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת', אם כי הוא אינו שותף לניתוח הפוליטי שנעשה פה.
ארז תדמור מאשים שאותה קבוצה פוליטית-חברתית היא במהותה אנטי-דמוקרטית, ומצליחה להפוך את הרוב ללא-אפקטיבי. "באוניברסיטאות מלמדים שבכל מקום דרושה שקיפות, ושבכל ממסד מתבצעים מינויים ללא בקרה, בכל מקום שולטים שיקולים זרים", הוא אומר. "המרקסיסטים מציעים את הניתוח שלהם לתופעה, הפסיכולוגים נותנים את האנליזות שלהם כהסברים להתנהגות הציבור והממסדים, וגם הפוסט-מודרנים יודעים איך להסביר. בכל מוקד החלטות במערכת המדינתית או הכלכלית שולטים שיקולים זרים. איפה אין שיקולים זרים? רק אצלם. רק באוניברסיטאות לא דרושה שקיפות. אנחנו טוענים שצריך להפעיל מערכת בקרה על כל הגורמים, גם על האקדמיה. האומנם רק המצוינות האקדמית היא קריטריון לקידום ולמינויים אקדמיים?
"כך היא גם ההתחזות של ארגוני הקרן החדשה. הם אוהבים להציג את עצמם כגופי החברה האזרחית. זו הסוואה לרשת של כמה מאות אם לא עשרות בודדות של אנשים, שמתחלפים במועצות המנהלים של הארגונים כמו בכיסאות מוזיקליים. עיקר ההשפעה שלהם איננה שיפור 'החברה האזרחית' בישראל, אלא בדיוק להפך. הם משפיעים על האליטות של המדינה ועל הציבור בכללותו בדרך של יצירת דמורליזציה. הציבור מתקומם וחש באי הצדק שמייצגים הגופים האלה. הוא יודע שהצדק נמצא אצל אלה המייצגים אותו, אבל ברובו כבר לא מאמין שאפשר לממש את הצדק. אם הייתה לנו הצלחה השנה, היא בכך שהצלחנו לתת קול לציבור הזה ולתחושות שלו".
ככל שאפשר לשפוט, המתקפה הציבורית על הקרן החדשה, בהובלת 'אם תרצו', לא שינתה את מצבה הכספי של הקרן. להפך: יש סימנים שמקורות המימון שלה נכנסו לאמביציה של התגייסות ותקציביה גדלו. יש המייחסים זאת להתאוששות היחסית בארצות הברית בשנת 2010, לאחר שתורמים רבים סגרו את הברזים בשנת 2009 בעקבות ההתמוטטות הפיננסית. כך שייתכן שהצמיחה בתקציבי הקרן החדשה בכ-30 אחוז הם תוצאה של המטוטלת הזו.
זה לא ישנה את העובדה שהקרן ספגה מהלומה של דה-לגיטימציה, וכל מה שמזוהה כתוצר של הקרן החדשה מעורר היום חשדנות. אך אין פירוש הדבר שהשפעתה הממאירה תפחת; היא רק תמצא דרכים חדשות לממש את שלטנותה. היא בוודאי תגביר את החדירה השקטה באמצעות יחידים וקבוצות קטנות לתוך הממסדים – כמו שהדבר נעשה לאורך שנים על-ידי מימון סטודנטים למשפטים המתמחים בהחדרת אידיאולוגיות זרות לשיקולי מערכת החוק והמשפט. הקרן החדשה תהיה מסוגלת גם לפתות חלק מטובי המוחות לשירות מהלך הפירוק של החברה הישראלית והקרסת הדמוקרטיה והמדינה עצמה.
ייתכן שתִפְחַת השפעתם של גופים שמקורות המימון שלהם יזוהו בקרן החדשה. החוק שמקדם
זאב אלקין, שלפיו גופים כמו ארגוני הקרן יחויבו לחשוף את מקורות המימון שלהם, הוא בעל חשיבות רבה. הציבור יידע אז כי רוב הפעילות שמופיעה כביכול תחת הגג של "החברה האזרחית" איננה אלא פעילות בשירות אינטרסים זרים ובשירות האינטרס השלטני הרודני של המעמד השליט בישראל, הנלחם ללא לאות נגד הציבור הישראלי.