כאשר חושבים על התשובה במונחים אנושיים ויום-יומיים, הדבר נראה חסר כל היגיון. ונסביר זאת באמצעות דוגמה מחיינו הארציים.
אדם עומד לדין באשמת שוד. הראיות נגדו חותכות: יש עדי ראייה, יש טביעות אצבע, יש צילומים של מצלמת אבטחה, יש דנ"א. אומר הנאשם: אני מודה באשמה, מתחרט בכל ליבי על מעשַי ומבטיח שלא אחזור עליהם. האם יעלה על הדעת שהשופט יאמר: "טוב מאוד, לך לחופשי"? ודאי שלא. הרי לכל היותר, אם ישתכנע השופט שחרטתו אמיתית וכנה – הוא יקל מעט בעונשו.
והנמשל: אנו עומדים לדין לפני מלך מלכי המלכים. כל ההוכחות לפניו, שכן הוא רואה כל מעשי אנוש ויודע כל חקרי לב. ברגע האחרון, בטרם נורשע, אנו חוזרים בתשובה – לאמר: מתוודים על החטא, מביעים חרטה ומבטיחים שלא לשוב על מעשה זה. אומר הקדוש ברוך הוא: סלחתי. הכיצד?
יתרה מזאת, חכמינו אמרו, שהעושה תשובה מיראה – זדונות נעשים לו כשגגות; והעושה תשובה מאהבה – זדונות נעשים לו כזכויות. כלומר: אם האדם חוזר בתשובה בשל פחדו מן העונש – הרי שהחטא שעשה במזיד, ייחשב כאילו עשה אותו בשוגג, וממילא העונש יהיה הרבה פחות חמור. ואם התשובה נעשית מתוך אהבה כנה לבורא עולם – לא רק שלא ייענש על החטא, אלא שעוד יקבל שכר כאילו עשה מצוה.