התשובה הטבעית

ונדגים שוב. אדם שוחט חזיר בשבת ואוכל אותו בחלב, תוך שהוא אומר בפרהסיה שמעשיו נובעים מתוך זלזול תהומי במצוות. אם יחזור בתשובה מתוך יראת העונש – ייחשב חטא זה כאילו נעשה בשוגג, למרות הצהרתו הברורה. ואם יחזור בתשובה מתוך אהבת ה' –יקבל שכר כאילו שחט בהמה כשרה כהלכה ביום חול ואכל סעודת שבת המלווה בדברי תורה ובזמירות. הכיצד? בטרם נענה על שאלה זו, יש להבהיר נקודה טכנית-משהו. הרמב"ם פוסק, שאין די בתשובה לבדה על-מנת לכפר על כל החטאים. היא תנאי הכרחי, אך לא תמיד תנאי מספיק. יש עבירות שאכן התשובה היא מלוא הכפרה עליהן. יש עבירות בהן נדרש צום יום הכיפורים בנוסף לתשובה, ויש עבירות בהן הייסורים הבאים על האדם הם המכפרים עליו. ואילו בעבירה החמורה ביותר – חילול השם – רק מיתתו של החוטא, לאחר שעשה תשובה, התענה ביום הכיפורים וסבל ייסורים, תכפר על חטאו. אך בכל מקרה, בלא התשובה – אי-אפשר בכלל להתחיל בתהליך התיקון.

נחזור מכאן לעיקרון שבבסיס התשובה. אין זאת, אלא שמדובר בחסד שרק בורא העולם יכול להעניק לברואיו. רק מי שברא את האדם בצלם אלוקים, נטע בו נשמה ושכל, נתן לו את העולם כולו – רק הוא יכול לבוא ולומר: אני סולח. משום שכל חטא הוא פגיעה בקדוש ברוך הוא, פגיעה במלכותו בעולם, פגיעה בכלים שהעניק לנו על-מנת לעובדו. ולכן, רק הוא יכול כביכול למחול על כבודו ולקבוע שהחטא יימחק כלא היה. אך אם כך הדבר – האין עלינו לומר, שהתשובה פועלת מחוץ לגדר הטבע? הרי ראינו, שבעולם הטבעי והשכלי שלנו – התשובה היא לכל היותר גורם להקלה בעונש, אך לא יכולה להביא להיעלמות הפשע. הרי התשובה קיימת רק בפני בית דין של מעלה, ואם כך – הכיצד מצופה מאיתנו לבצע אותה? האם אין בתשובה סתירה מובנית, ולפיה היא פועלת כלפי הנעשה בעולמות עליונים, בעוד אנו החוטאים מצויים בעולמות התחתונים?

את התשובה לכך נתנו חז"ל במדרש, שלכאורה אין להבין מדוע בכלל דרשו אותו. וכך נאמר בפסיקתא דרב כהנא: "בראש השנה נברא אדם הראשון. הא כיצד? בשעה ראשונה עלה במחשבה [לפני ה' לברוא אותו], בשנייה נמלך [ה'] במלאכי השרת, בשלישית כינס עפרו, ברביעית גיבלו [עשה ממנו גוש עפר], בחמישית רְקָמוֹ [נתן בו עור ובשר], בשישית עשאו גולם והעמידו על רגליו, בשביעית זרק בו נשמה, בשמינית הכניסו לגן עדן, בתשיעית ציווהו [שלא לאכול מעץ החיים ומעץ הדעת], בעשירית עבר על ציוויו, באחת עשרה נדון, בשתים עשרה יצא בדימוס [יצא זכאי בדינו] מלפני הקדוש ברוך הוא". מה רוצים חז"ל לספר לנו במדרש זה? שלאדם הראשון היה יום עמוס מאוד? ודאי שלא. דומה שכל המדרש נועד לחלק האחרון: בשעה ה-12 של היום השישי חזר האדם בתשובה ויצא זכאי בדינו, ולכן רק גורש מגן עדן ולא התחייב מיתה. הבריאה היא הטבע שיצר ה'. כל מה שנברא בששת ימי בראשית, הוא חלק מן הטבע. היום ההלכתי מורכב מ-12 שעות, שהן החלקים השווים שבין הזריחה לשקיעה. לכן, השעה ה-12 היא הרגע האחרון של היום, ובמקרה שלנו – הרגע האחרון ביום האחרון של הבריאה. מכאן, שהתשובה נבראה ממש בדקות האחרונות של מעשה בראשית. זה מה שרצו חז"ל ללמדנו: אף על-פי שהתשובה נראית על-טבעית ואולי אף אל-טבעית, למעשה היא נעוצה בטבע. היא נבראה בסיומה של הבריאה, כדי ללמדנו שהיא על סף היציאה מגדר הטבע – שכן, כאמור, בשכלנו הטבעי איננו מסוגלים לתפוס אותה. אבל למרות הכל, היא עדיין בתוך מסגרת הטבע. זו התשובה לשאלתנו. הקדוש ברוך הוא, שברא את הטבע וכל אשר בו, גם קבע שהתשובה תהיה חלק מאותו מערך טבעי. לכן, אנו יכולים ואף מצווים לחזור בתשובה – כי הדבר אפשרי, הוא חלק מעולמנו בדיוק כמו החטא. בידינו הדבר, ברצוננו הוא תלוי.