רוחות רעות מנשבות בשנים האחרונות ברחוב הישראלי – נשים נרצחות בידי בעליהן, הורים פוגעים בילדיהם הרכים, קשישים מוכים בידי שודדים. בתוך רצף אירועי הזוועה הללו, קיימת בחברה שלנו הסכמה מקיר לקיר ביחס לנושא אחד - אלימות בני הנוער. חזית כמעט אחידה של אנשי חינוך, הורים, פוליטיקאים ואנשי תקשורת מפנה אל הדור הצעיר אצבע מאשימה כאילו היה סיכון קיומי, אויב מבית, הילד הרע במשפחה. כמו השעיר לעזאזל התנ"כי, שנבחר לשאת את חטאי העם, הנוער נתפש כגורם מרכזי לתופעת האלימות הגואה ברחוב הישראלי. אינספור מצגות, סטטיסטיקות, כינוסים, הסברים וציטוטים מגויסים למסע ההסברה הזה, והם עושים שימוש בשפה קשה ובוטה, ולא פעם גם צדקנית. הנוער נעשה כפרת העוונות שלנו. עכשיו נשאר רק לשלח אותו למדבר.
הנטייה לייחס לבני הנוער חלק נכבד מן הגורמים לקריסתן של נורמות תרבותיות ומוסריות היא תופעה מדאיגה, משום שהיא מתעלמת מחלקן של המערכות הרלוונטיות האחרות, המופקדות על חינוכם של ילדים ומתבגרים למצב הקיים. הדברים מגיעים לא פעם לידי אבסורד ממש, כמו במקרה המזעזע שאירע לפני מספר חודשים, ובו נרצח צעיר בן 17 בידי אביה החורג של חברתו. חלק מן המגיבים על האירוע התייחסו אליו כאל מקרה נוסף בסדרת האירועים האלימים שבהם מעורבים בני נוער. הגדילה לעשות כותרת שהופיעה באחד העיתונים בנוסח: "אין סוף לאלימות הצעירים", וזאת על-אף שבמקרה זה לפחות, הנרצח היה צעיר, והרוצח מבוגר!
למה נבחרו הצעירים להיות שעירים לעזאזל? משום שהנוער הוא מטרה חלשה ונוחה לניגוח: טרוד בבעיות גיל ההתבגרות, אינו מאורגן ואינו מגובה. הבחירה בו מאפשרת לחברה להימנע מהתמודדות מכאיבה עם הבעיה האמיתית. היא יוצרת אחדות חברתית מדומה, ומונעת מתחים פנימיים לא-רצויים.
בגישה זו טמון אי-צדק אישי וחברתי. יתירה מזו, ההתעקשות להיאחז בה היא מזיקה ומסוכנת בטווח הארוך, משום שהיא מזניחה כיווני חשיבה אלטרנטיביים, ואינה מעודדת יצירתיות במציאת פתרונות מן הסוג הנדרש למאבק באלימות. אני מציעה לאמץ גישה שונה, המופיעה בפרשה תנ"כית אחרת, "עגלה ערופה". פרשה זו מתייחסת למקרה שבו גופת הרוג נמצאה בשדה, ולא נמצא הרוצח. המקור התנ"כי קובע כי במקרה זה, הנהגת העיר והציבור כולו אחראים להזנחה ולהידרדרות המוסרית והחברתית, שהביאה ליציאת הרוצח מתוך הקהילה. לפיכך על מנהיגי העיר הקרובה למקום שבו נמצאה גופת הנרצח ליטול אחריות על המקרה, ולבדוק מהו שאירע בתוך הקהילה, ואיפשר את הרצח או הביא לביצועו.
בניסוי הכלא המפורסם שערך באוניברסיטת סטנפורד, הראה החוקר פיליפ זימברדו איך בני אדם מאוזנים נפשית יכולים, בסיטואציות מסוימות, להפוך לאלימים ולרעים. זימברדו טען כי האחריות להשחתת המידות מוטלת לא רק על הפרט, אלא גם על סביבתו. "במקום להתבונן בתפוח הרקוב", אמר זימברדו, "יש להתבונן בכלי המאחסן - החבית הרקובה".
מישהו צריך לקחת אחריות גם על החבית הרקובה. במקום לטמון את הראש בחול ולחפש שעירים לעזאזל, על ההנהגה ועל החברה הישראלית בכללותה לבדוק את עצמה, להכיר בחלקה לתופעת האלימות ולמצוא דרכים יעילות להתמודד עמה. זהו צעד ראשון והכרחי בדרך להפיכתנו לחברה בריאה ושפויה.