אז... תקומת הציונות במהלך המאה ה-19 היא ללא ספק תולדה של המרת דת עמוקה, אכזבה רעיונית קשה מאלילי ההשכלה והאמנציפציה, חמרמורת מתמשכת משיכרון הקידמה הגדולה שחוותה אירופה מאז המהפכה הצרפתית, ובעיקר ממשבר הזהות שחווה היהודי שיצא מהגטו.
פסלו של אל השוויון והאחווה, עגל הזהב החדש שהבטיח ליהודים את אירופה כמלך המבטיח את בתו התרסק על ריצפת המציאות אל מול עיניהם של גדולי מאמיניו, יוצר בהתרסקותו את הפרעות של 1881, את משפט דרייפוס ובייליס, את היהודי ה"מנצל" של פרודון והסוציאליסטים ובסופו של דבר את האנטישמיות הגזענית ואת השואה. השאלה היהודית נשאלה מחדש והתשובה המתבקשת הייתה חייבת ללבוש אופי רדיקלי ועמוק יותר.
לתשובה זו נדרשו ראשי המתפכחים בכל רחבי אירופה, מסוציאליסטים כסירקין וברוכוב ועד לרוויזיוניסטים כז'בוטנסקי ובגין, מחילונים כלילינבלום ופינסקר עד לדתיים כקלישר ומוהליבר, מיהודי מזרח אירופה כסמולנסקין וגינצברג ועד למערביים כהרצל ונורדאו, מציונות מדינית ועד לזו המעשית, מאביב העמים ואף לפני ועד הקמת המדינה, כולם שאלו את השאלה היהודית המודרנית, כולם שאלו האם אותה אמנציפציה שפתחה את שערי הגטו היא היא התשובה לבעיה היהודית? האם בעידן הלאומיות יש מקום לעם מפוזר ומפורד? האם אנו בכלל עם או רק דת ותו לא? ועוד כהנה וכהנה.
היו שטענו מנגד שמקומם של היהודים באירופה ולאומיותם תישמר בגבולותיה, היו שטענו שהיהדות היא רק דת ולאומם הוא מקום ישיבתם, היו שקראו "לנדכאים אין כל מולדת" והיו שהטיפו לחכות ולסבול עד ביאת המשיח, והמשבר הפיזי והמנטאלי הלך והחריף.
אך המתפכחים הבינו שלא האמנציפציה ולא ההתבוללות תביא לסוף סבלם של היהודים, מול ההתבוללות עמדה הגזענות החדשה ומול האמנציפציה הקנאה החומרית, האנטישמיות הישנה לא נעלמה אלא התאימה את עצמה אבולוציונית לזמנים החדשים והשילה מעצמה את הכסות הדתית, הכומר לבש את גלימת המדען והמטיף את כובע פוליטיקאי ההמון, והפתרון כמו גם הפאסיביות התגלו ככוזבים.
הציונים החדשים מכל הגוונים הבינו שהפתרון הכי אמיתי בנמצא הוא הקמת בית לאומי ליהודים, ריכוז יהודי, עדיף בארץ ישראל שמטרתו הסופית היא מדינה יהודית בלתי תלויה באף אחד, מקום בה ליהודי יותר להיות יהודי הן פיזית והן זהותית, מקום בו לאמנציפציה לא דרוש מקום.
...והיום היה זה לפני שלושה וחצי חודשים, יום או יומיים לאחר אירועי המשט, זפזפתי לי בין מגוון ערוצי חדשות זרים כדי לספק את סקרנותי האתנוצנטרית, מה אומרים עלינו בעולם? מגנים? מבינים? סתם אדישים? ובמקרה, למזלה של אותה סקרנות נפלתי על דיון מעניין ומלא אמוציות;
מצד אחד ישבו נציגי המדינה ומגיניה, בגו זקוף ועיניים נחושות הגנו הם על המדינה ברהיטות ובקור רוח גם אל מול טענות מקוממות ומנחה עוינת, לא היה שמץ של התנצלות או בושה בשפת גופם או בדבריהם. אך מנגד, בצד השני של השולחן בראש ה"מזועזעים" ישבה לא אחרת מאשר בחורה ישראלית, חברה בארגון "שלום" כל שהוא וכל כולה אומרת בושה ומגננה.
"בזמן כזה אני מתביישת להיות ישראלית" היא נבחה כמו מנטרה פעם בדקה, בלי הקשר מסוים למה שנאמר באותו רגע, "שחררו את עזה" ו"הסירו את המצור" היא השתדלה לפלוט בקולי קולות, מתנצלת על עצם קיומה. אפילו חבריה לצד השולחן, טורקים ואירופאים החלו לחוש שלא בנוח תוך שהם מנסים להשחיל מילה או שתיים ממתנות בין צרחותיה, והיא בשלה, סוחבת את הצלב הפרטי שלה בוויה הדלרוזה התקשורתית, לכפר על פשעי עמה, עוד רגע קט והיא קוראת להביא את אגן הטבילה.
מה גורם לאישה הזאת להתנצל ולהתבייש כל כך? תהיתי, הרי גם אם המעשה לא לגיטימי בעיניה, לכולה עלמא לא היה בו את הזדון שדורש בושה שכזאת, מה מניע את אותם עשרות היהודים באירופה ואמריקה לצאת להפגנות נגד ארצם ועמם בכל הזדמנות? מה היא מטרתם האמיתית של אותם אקדמאים הקוראים להחרים את המוסדות שבכיתותיהם הם מרצים יום ביומו? מהיכן לקוחה אותה בושה עיוורת שגורמת ליהודים להפליג במשטי טרור? להתחבק עם רבי מחבלים? לרסס גרפיטי תומך טרור על קיר מחנה השמדה? ממה בורחים כל אותם "תומכי שלום" קיצוניים על-ידי מעשיהם? מאיפה מגיע הצורך לנגח את ישראל עם כל קרן בנמצא?
כן, אני יודע כשמדברים על הציונות בשנות האלפיים, על הוגיה, ערכיה ולבטיה צריך להיזהר מליפול למלכודת האנכרוניזם, 62 שנה לאחר קום המדינה אי-אפשר להישאר תקועים באותם מערכות שניהלה הציונות בתחילת דרכה, המהפכה הציונית היא דינמית ומתחדשת והמאבקים אינם דומים, ובכל זאת התשובה שהכתה בי פתאום לשאלות הנ"ל הבהירה לי שאולי האדרת חדשה ואופנתית (כיבוש, אפרטהייד ושאר קישוטים) אך מתחת מתחבאת בדיוק אותה גברת, הויכוח כאן הוא לא על שלום, הוא לא על טרטוריה, לא על זכויות אדם ובוודאי שלא על מהי ציונות.
הויכוח כאן הוא הרבה יותר יסודי, הויכוח כאן הוא אותו ויכוח ישן על האמנציפציה, האם היא התשובה לשאלה היהודית או שדווקא שברונה? האם אירופה על מורשתה (החדשה) היא המולדת או דווקא ארץ ישראל? על כל המשתמע מכך.
62 שנה שישראל קיימת והשאלה היהודית עדיין כתובה על הלוח, מקום המדינה ועד רגעים אלו ממש מדינת ישראל נמצאת במצב של מאבק קיומי, פיזי ויותר חשוב, רוחני. הלגיטימציה והדה-לגיטימציה של הלאומיות היהודית לא יצאו עדיין לרגע מהזירה, וכל עוד זה כך תמיד יהיו יהודים שיראו את האמנציפציה האירופאית כתשובה ראויה.
אותה בחורה מהדיון הטלוויזיוני לא באה להטיף על זכויות אדם או על כיבוש, אלו רק כלים, מטרתה האמיתית היא לתקוף את הבחירה במדינה ריבונית כתשובה לשאלה היהודית, לדעתה על-מנת להשתלב "בעולם חדש מופלא" שאותה מייצגת הקוסמופוליטיות האירופאית על ישראל לוותר על תרבותה ויהדותה ולחבור לאוטופית "כל אזרחיה".
ומכאן אותה בושה, במאמציהם להשתלב וליישר קו עם הערכים הפוסט מודרניים שאותם מייצגת כיום אירופה, נחפזים הם להשיל מעצמם כל ערך שריח לאומיות יהודית דבק בו. "הם זה לא אנחנו, אנחנו כמוכם", הם צועקים כאותו ילד המתבייש באחיו הלא מקובל. "נו נו נו, מה עשיתם?!", הם זועקים, מוכנים תמיד לזרוק את האבן הראשונה.
כולי תקווה שבסופו של דבר תודות למדינת ישראל ולתשובה הציונית הפעם ההתפכחות לא תעלה מחיר יקר מדי, מחיר שעמנו לא יוכל לסבול.
שנה וגמר חתימה טובה.
