דומה כי הכל בא ביום הכיפורים תשע"א ועולה בלהבת אש גדולה. 37 שנים למלחמת יום הכיפורים, 17 שנים להסכם המוות של אוסלו, 10 שנים לאינתיפאדת "אל-אקצה", 5 שנים לחורבן גוש קטיף ויישובי צפון השומרון. עשרות יישובים, קהילות יהודיות פורחות, ראשית גאולתנו ובניין ביתנו אשר ירדה לטמיון ברשעות כסילים ואווילים שאין בזויה ממנה.
אחד, פרופסור אורי בר-יוסף מספר לנו "כמה עצום וחזק היה צבא ההגנה לישראל ועד כמה רב כוחו להכריע את המלחמה ההיא". הייתה רק בעיה קטנה אחת, לדבריו בערוצי הטלוויזיה: "ההפתעה" שנפלה עלינו כרעם ביום בהיר, זו שבגינה לא יכול היה הצבא הגאה הזה להכות את אויביו בראשית פרוץ הקרבות ולצאת ממנה כמנצח.
ויש "אשמים" במחדל, בין אלה לוחמי המעוזים הבלתי כשירים, שלא הצליחו לבלום את המתקפה וקרסו תחתיה כבר בראשיתה, "סמל לצופה שנרדם בשמירה", מחדל מודיעיני שבגללו הופתע הצבא כפי שהופתע. והעובדות לא נותנות למלומד הזה לבלבל אותו, שכן למרות המחדל המודיעיני (שבגינו בשלהי יום הכיפורים תשל"ד 6 באוקטובר 1973 הושמדו שני שלישים מאוגדת סיני) התייצב כבר למחרת צה"ל עם מלוא סדר הכוחות של אוגדות המילואים בחזית המצרית - אבל הוא כשל והובס במתקפת הנגד של ה- 8 באוקטובר 1973, והצבא המצרי התבסס בסיני עד תום הקרבות, חרף הצליחה וכיתור הארמיה המצרית השלישית.
כך הפכה המערכת הצבאית והאקדמיה הישראלית לישות מסואבת המזינה את עצמה בבדותות ובעובדות מעוותות, תוך יצירת מיתוסים ואמונות שווא שאינם מאפשרים גם היום, 37 שנים לאחר המלחמה, להפיק את לקחיה ולהיערך כנדרש למערכה הגדולה שעוד נכונה לנו בשל קריסתה של הישות האנטי אינטלקטואלית הזו.
כוננות לקויה של מערך המילואים, תורת לחימה מיושנת שהאויב מצא לה מענה קטלני בטילי נ"ט וטילי נ"מ, חוסר באימונים, הכשרה לקויה של בניין הכוח, הצטיידות בלתי מאוזנת במערכות נשק (שיצרה פערים ביכולת חיל הרגלים להלחם במשולב עם השריון ויתר חילות היבשה) חוסר בציוד, כל אלה היוו את עיקר סיבותיו של המחדל הגדול, למספר המחריד של 3000 חללי צה"ל ולטראומה הלאומית המלווה אותנו עד עצם היום הזה.
בשבוע בו אמריקה והעולם הנאור העלו את זכר אסון ה-11 בספטמבר, חל אסון נורא לא פחות - ישראל לא זכרה ולא העלתה על נס את אסון אוסלו של ה-13 בספטמבר 1973 על מדשאות הבית הלבן, מועד המסמל את שקיעתה ללא יכולת של מדינת ישראל להיחלץ מביצת הדמים של השלום הארור הזה.
וכך המשיך ועלה על גדותיו מפלס הדמים בראש השנה תשס"א, 7 שנים אחרי אוסלו, באירועי קבר יוסף, במלון פארק, במבצע חומת מגן ובטרור המתאבדים של חמאס וגדודי אל-אקצה של ערפאת ואבו מאזן.
והימים הנוראים הללו מסמלים לנו את חורבנם של יישובי גוש קטיף וצפון השומרון בתפילת הנערות ובמנורת בית הכנסת בנצרים הנישאת בידי המגורשים, כאילו חוזרים ועולים אלינו מים הלהבות זיכרונות חורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה, ותושבי נצרים, כשבויי המלחמה ההיא נושאים על כתפיהם את המנורה העתיקה, סמלה של המדינה החדשה שמנהיג יהודי העומד בראשה, החל בערב התשעה באב תשס"ה להרוס חבלי ארץ במולדתו, בחורבן כמותו חוללו רק הבבלים והרומאים בהיסטוריה הארוכה של עם ישראל.
תג המחיר של מצעד האיוולת היה מהיר, והטרור שזכה מידי מנהיגינו לרוח גבית - הכה בעוצמה והתגבר לאין שיעור מלבנון ומגוש קטיף ההרוס על בתי כנסיותיו השרופים. חטיפות חיילנו שהובילו למלחמת לבנון השנייה, ובעקבותיה למבצע
עופרת יצוקה, רק הרעו עם מדינת ישראל והעלו אל פני השטח אויבים ושונאים, צברים ובני ברית מקרב עמנו בארץ ובתפוצות, המובילים בשנאה מטורפת מסע בינלאומי להריסת מדינת ישראל. וראש ממשלתנו "המסבירן הגדול" שותק וממלא פיו מים.
והלקחים אינם נלמדים, והמנהיגות שקמה לנו במסווה של "ממשלת הימין" בראשות
בנימין נתניהו, שוב הולכת כסומה בנתיב השחיטה הצר ההולך וסוגר עליה באין מוצא. שלושה מנהיגים כושלים ואובדי דרך מובילים את ישראל בימים הגורליים הללו בהם החלה אירן באין מפריע להפעיל את כורי הכוח הגרעיניים שלה ובחסותם את מאגרי הנשק האטומי והטילים: נשיא המדינה מר
שמעון פרס, אבי אסון אוסלו וראש השבט האובד של השמאל הישראלי.
הנשיא פרס הוא אשר פורס את חסותו על התהליך האובדני הזה, אותו מוביל שר החוץ בפועל וסר הביטחון
אהוד ברק - אותו איש האחראי לבריחה מלבנון, לאסון קמפ-דוד, למו"מ הבזוי עם הסורים ולאינתיפאדת אל-אקצה.
וראש בממשלה נתניהו, דומה שהחל מאמין בתורת אוסלו ובמולך שלום-הדמים של חורבן וגירוש הישובים למען האידיאל הקטלני של "שתי מדינות לשני עמים". האיש הכושל הזה, היהיר, המדבר גבוהה גבוהה לעמו ולעמי העולם - לעולם אינו דובר אמת. כובד משקלה של ההיסטוריה היהודית מעיק עליו עד אין נשוא והוא איננו כשיר נפשית, רוחנית ומוסרית לעמוד בנטל הזה.
עם ישראל זקוק בימים האלה למנהיג מסדר גודל היסטורי, לא למוג-לב פוליטי המחפש "פשרות היסטוריות כואבות" לחורבן עמו. הכל עולה אל מולך המשא-ומתן של אובמה ונתניהו בימים אלה: ארץ ישראל, רמת הגולן, ירושלים, עם ישראל, ויום הדין הנה הוא בא.
