כותרת המאמר נשענת על הסיפור הציוני הראשון בתולדות הספרות עברית. הוא לא נכתב בתקופת התחייה, אלא אלפי שנים קודם לכן. כתב אותו סופר אלמוני, שנטל על עצמו משימה קשה - לספר על ראשיתו של עם ישראל ועל תחילת הקשר שלו לארץ ישראל. בתבונה רבה פתח הסופר הקדום את עלילת הסיפור במשפט המדגים היטב את הפואטיקה של הסיפור המקראי. בלי להשתהות - פתח מיד באירוע: "ויאמר ה' אל אברהם: לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב,א').
סופר בן זמננו היה ודאי מקדים למעמד ההתגלות הזה של אלוהים לאברהם הסבר המורכב מיסודות פסיכולוגיים ומיסטיים. כמו-כן לא היה מחמיץ את ההזדמנות להתעכב מיד אחרי מעמד זה על המלודרמה שהתרחשה במשפחתו של אברהם, כאשר הודיע לשרי אשתו וללוט אחיינו כי החליט להיענות לצו של אלוהים המורה לו להיפרד מחרן, שבה היה מבוסס היטב, ולנדוד אל כנען הרחוקה - שעליה לא ידעו דבר.
המספר המקראי, שהניח לקורא להשלים פערים כאלה לפי הבנתו, דילג על חומרי אקספוזיציה מסוג זה גם בהמשך, והוסיף להיצמד לעובדות המעידות על שאר רוחו של גיבור הסיפור: "וילך אברהם כאשר דיבר אליו ה'" (פסוק ד'). ורק אחרי שפירט מספר תחנות ראשונות במסעו של אברהם בארץ, שחרר את המידע שמנע מאיתנו, הקוראים, עד כה - "והכנעני אז בארץ" (פסוק ו'). בכותרת שלמעלה, מילית הזמן "אז" הוחלפה במילה "עדיין", כדי להבהיר, שלא בכנענים אשר התגוררו בארץ בימי אברהם יעסוק המאמר בהמשך, אלא בסופרים היותר נודעים של הספרות הישראלית המבטאים רעיונות "כנעניים" ביצירותיהם.
אף על-פי כן, הן אי-אפשר להיפרד מן הסיפור הציוני המכונן של הסופר הקדום בדיוק במקום שבו שילב בעלילה את "הסיבוך" - "והכנעני אז בארץ". לכן, נתקדם בעלילה עוד קצת, אל "ההתרה" המובטחת בהמשך. אף שה"התרה" תוגשם בהיסטוריה של עם ישראל - בימיו של יהושע בן-נון - מקדים הסופר לגלותה לקוראים. בהגיע אברהם עם כל כבודתו לאלון מורה, התגלה אליו אלוהים פעם נוספת, ובמעמד זה גילה לו את הפתרון ל"סיבוך": "לזרעך אתן את הארץ הזאת" (פסוק ז').
לו נקלע למעמד ההוא אחד מסופרי דורנו, מאלה שהתקשורת מאפשרת להם בקביעות להשמיע את תגובתם על אירועים בחיי המדינה - היה ודאי מוכיח לאלוהים כי הבטחתו היא חסרת סיכוי ולא תתממש לעולם. וכ"איש רוח" היה יועץ לאלוהים, בשם התבונה הטהורה וההיגיון המעשי, למשוך חזרה את ההבטחה ולמנוע את האסון שתמיט על אברהם ועל משפחתו, שזה מקרוב הגיעו לכנען.
אך אברהם, הציוני הראשון בתולדות העם היהודי, לא היה "איש רוח" וגם לא התיימר לדעת את העתיד. הוא היה מגשים - אחד מהנדירים האלה, שבהם התברכה הציונות, המקדימים "נעשה" ל"נשמע". לכן, אחרי ששמע את ההבטחה "לזרעך אתן את הארץ הזאת", לא התיישב מיד במקום מוצל תחת איזו גפן או תאנה כדי להמתין להתגשמותה, אלא פנה להגשמתה. כאידיאליסט אמיתי הבין כי הבשורה "לזרעך אתן את הארץ הזאת" אינה הזמנה לבחון את אלוהים, אם יש בכוחו להגשים את הבטחתו, אלא היא משימה שעליו לפעול ברוחה כדי שזו תתממש במציאות. לכן לא נפלה רוחו אחרי שגילה את העובדה ש"הכנעני אז בארץ" ולא פעל כפי שפועל הסופר "איש הרוח" ויקיר התקשורת בימינו - המפחד מ"והכנעני אז בארץ" ומזדרז להפיץ מעל כל במה את כפירתו בהבטחה שנתן אלוהים לאברהם "לזרעך אתן את הארץ הזאת".
ציונות כפשוטה למזלו של העם היהודי, בשלהי המאה ה-19 התקבצו אנשי רוח אמיתיים, בעלי אמונה ובעלי מעוף, סביב רעיון התחייה - כאלה שהבינו את ההבטחה "לזרעך אתן את הארץ הזאת" כפי שצריך היה להבינה, כמשימה שעליהם להגשימה בעזרת ה"אף-על-פי-כן" הציוני. ומול הקושי המקביל ל"והכנעני אז בארץ" - הימצאותו בפלשתינה של ערב-רב ערבי חסר זהות לאומית, במספר מבוטל וללא שאיפות מדיניות, בפירוד ובפיזור - הציבו את ההכרח הקיומי, לכוון את פזורת העם היהודי בעולם חזרה לציון ולחדש בה חיים ריבוניים מלאים, לפני שהאנטישמיות הגואה בעת החדשה תביא להשמדתה של פזורה מוחלשת זו בארצות הגלות.
מרבית הוגיו של פתרון ציוני זה לא שיערו כי העולם הערבי המסוכסך בתוכו יתלכד להמריד את הערב-רב שפלש (ברובו בתקופה העות'מנית) לפלשתינה לשבור בה שבר, ויורה לו להתכחש להבטחה "לזרעך אתן את הארץ הזאת" שנתן אלוהים לאברהם בשחר ההיסטוריה - אותו אברהם שגם דת האיסלאם שלהם אימצה כאב קדום. אלמלא המריד העולם הערבי את ערביי ארץ ישראל, הם היו מקדמים בברכה את שיבת העם היהודי לציון כדי לכונן בה מחדש את "מדינת היהודים". אילו פעלו כך ערביי ארץ ישראל, הייתה הציונות מגשימה את מטרותיה כפי שקיוותה - בדרכי שלום ובמתן אפשרות לערבים - מכל הדורות, שפלשו לפלשתינה מימי הכיבוש של צלאח א-דין ועד ימי המנדט הבריטי - להישאר בבתיהם ועל אדמותיהם, ואף לקחת חלק בייסוד מדינה עצמאית ראשונה בה - מדינת הלאום של העם היהודי.
ולאלה מבני עמנו שמטעמים פוליטיים מתכחשים כיום לעובדה, שהימצאות הערבים בארץ ישראל היא תוצאה של פלישתם לתוכה בשנים שבהן הוגלה עם ישראל בחוזק יד ממולדתו, וגם לאלה מבין הפלשתינים המכחישים עובדה זאת, הנה תזכורת קצרה: הערבים כבשו לראשונה את הארץ במחצית הראשונה של המאה השביעית מידי כובשיה הקודמים - הביזנטים, ונאלצו לחזור ולכבוש אותה פעם נוספת, הפעם מדי הצלבנים, בימי צלאח א-דין במחצית השנייה של המאה ה-12. זו האמת ואין בלתה: במהלך היעדרותו המאולצת של עמנו ממולדתו, חמדו פולשים שונים את ארצנו, ומתאוות התפשטות כבשו אותה זה מידיו של זה. ולכן הימצאותם של הערבים בארץ ישראל, שהושגה מכוח פלישה וכיבוש, מקנה להם זכויות קניין פרטיות על נכסים שרכשו במשך השנים, אך אינה מקנה להם זכויות לאומיות בה.
האירגון הפן-ערבי המכונה הליגה הערבית, הוא שהמציא "עם פלשתיני", ואחרי שיזם בשמו מלחמות נגד מדינת ישראל ונכשל - שימר אותו במצב של פליטות בארצותיו ובדה לו מיתוס של "נכבה", כדי שלא ישתקם ולא ייקח חלק בהישגיה של האנושות, אלא יישאר בנחשלותו ויתרפק על "זכות השיבה". לכן "הסכסוך" יסתיים רק בדור שבו יתפכחו עמי ערב מהזייתם, שבה יחזור העם היהודי לארצות הגלות ויאפשר להם להמשיך ולהחזיק בתוצאות הפלישה והכיבוש שביצעו אבותיהם במאה ה-12. יהיה עליהם לכבד את זכות הבעלות שלנו על הארץ, לקדם פתרון לבעיית הפליטים במרחבים העצומים שעומדים לרשותם במדינותיהם ולהניח לנו לקיים בארץ ישראל שבין הירדן לים התיכון מדינת לאום יהודית שאליה נְכַנֵּס בהדרגה את כל בני עמנו מארצות העולם השונות. זוהי הציונות וזהו חזונה מימי אברהם, אבינו הקדום, ועד ימינו - ימי בניו המגשימים חזון זה.
כל הוגי הציונות ניסחו חזון זה, כל איש על-פי הבנתו והשקפתו, ואף שהיו הבדלים בין ההוגים, לפעמים מינוריים ולפעמים מהותיים, כולם תבעו מיהודי הדורות האחרונים להצטרף לתנועה הציונית - שהתחייבה להגשים עבורם את הצו האלוהי "קום לך לך", כי "לזרעך אתן את הארץ הזאת". על אחדות זו בין הוגי הציונות המשיל משה שמיר את המשל ששילב בשניים משלושת כרכי הטרילוגיה הציונית שלו - "רחוק מפנינים". במשל הזה הישווה את הציונות לפרטיטורה של סימפוניה, וכך כתב: "הסימפוניה קיימת קיום עליון ומוחלט ובלתי-תלוי, בתווים סימניה ובתזמורת הצעה אחת מני-רבות לקרוא אותם. הסימפוניה אינה ניתנת לשינוי, היא אינה ניתנת לצמצום. שום כתם או פגם אינם תופסים בה. גם אם לא תבוצע לעולם - היא קיימת. גם אם ישמיעו רבע ממנה - היא שלמה. גם אם ישבשוה בנגינה - היא מושלמת... יש גוררים כל ימיהם כינור, כֵּן תווים, דפים מרופטים מרוב עֵלְעֵל והַסֵס, ומכוונים ומכוונים - ואל הניגון שלהם לא יִקְרבו. אבל החובה נשארת לעולם. לעולם נשארת ההזדמנות. קום ונגן! קפוץ ונגן! חטוף ונגן!" ("הינומת הכלה", עמ' 12).
התנועה הכנענית אין להשתומם ש"הליגה הערבית" מתנגדת לחזונה של הציונות ותעשה הכל כדי לתת תוקף לתוצאות פלישתו של צלאח א-דין ושל לוחמיו אל ארצו של עם ישראל. אך מתמיהה ביותר התופעה המקבילה, שמקרב צאצאיו של אברהם אבינו התגבש מחנה של פורשים מהציונות, הפועל מבית להערים מכשולים על ההגשמה המלאה של החזון הקשור בפסוק הציוני הראשון בספרות העברית - "לזרעך אתן את הארץ הזאת". אל פורשים אלה מהציונות כיום - בין שהם מצהירים שהם ציונים, אך מייחסים לציונות תוכן שהוא זר לה, ובין שהם כבר מגדירים את עצמם בגלוי כפוסט-ציונים - מתייחס המאמר.
וליתר דיוק: הכינוי "כנעני" מכוון פה לקבוצה מקרב סופרי ישראל, אשר לצרכים פוליטיים ממחזרים כיום ביצירותיהם רעיונות רעילים מהבחינה הלאומית, אשר ניסחו בשנות ה-40 במאה הקודמת ראשוני הפורשים מתוכנו של הפסוק "לזרעך אתן את הארץ הזאת". המנסחים המקוריים של הרעיונות הללו הזדהו בשם "העברים הצעירים", אך מאחר שכבר במנשרם הראשון טענו לזיקה אל תרבות כנען הקדומה וגם הפגינו את נוכחותם "בתופים ובמחולות", אף שמספרם היה מועט - הדביק להם אברהם שלונסקי בלעג את הכינוי "הכנענים".
במנשר "כְּתב אל הנוער העברי" משנת 1943, שבו פנו לראשונה "העברים הצעירים" אל בני הארץ ("הצברים") - בניהם של חלוצי העליות השנייה והשלישית - עדיין החזיקו בשם "הוועד לגיבוש הנוער העברי". לניסוח המנשר ולתוכנו אחראי אוריאל הלפרין, מייסד התנועה, שמשני שמותיו הספרותיים מוכר פחות השם "אוריאל שלח" ומוכר יותר הפסידונים - "יונתן רטוש". והנה מבחר ציטוטים מתוך מנשר זה ובצידו של כל ציטוט - משפט המגדיר את הרעיון שבוטא בו:
"הוועד לגיבוש הנוער העברי קורא אליך לעמוד על כל עומק התהום והזרות המבדילה בינך, הנוער העברי, לבין כל אלה בני הגולה היהודית, כל אלה שעמדו על דעתם בגולה ההיא על כל פרצופיה ועל כל שורשיה וגלגוליה ובתוקף הטבע נשאר חותמה טבוע בשורשי נפשם ובמחשבתם - לאין מרפא".
הרעיון: הנוער העברי חייב להתנתק מן השלשלת הישנה - שלשלת היהדות הגלותית, שאליה משתייכים גם ההורים חלוצי העליות, אשר השקפתם הציונית התגבשה אף היא בתנאי הגלות - כי רק כך יוכל להיות חוליה ראשונה של שלשלת חדשה, שלשלת בני הארץ.
"הוועד לגיבוש הנוער העברי פונה אליך באשר אתה עברי... באשר נוף הנפש שלך הוא נופה של המולדת והעבר שלך הוא עברה של המולדת בלבד. באשר מיטב מאמציהם של הורים, מורים ומנהיגים ואנשי-רוח תלושים לא הועילו לחבב עליך ולקרב אל נפשך את רקע העיירה היהודית ואת ההיסטוריה של הפזורה היהודית, על הפוגרומים והגירושים ומקדשי השם; לא הועילו לעקור מלבך את ההתנכרות הטבעית לכל מבשרי הציונות בני הפזורה, ולכל אבותיה של הספרות היהודית בלשון העברית, ולכל ההווי של הפזורה היהודית, ולכל הפרובלימות של הפזורה היהודית".
הרעיון: על ניתוקם של בני הארץ מן השלשלת הישנה, הגלותית, להיות מקיף ומלא ולכלול ניתוק מההורים, מהמורים, מהוגי הציונות וממנהיגיה, מהספרות העברית ומאורח החיים והבעיות של פזורת העם היהודי בעולם.
"ושוב לא תוכל לראות חזון וגאולה בגדוליה של הפזורה היהודית, בגדולי הרוח ובגדולי המעשה, על חכמיה ונגידיה, על רבניה ומשכיליה, על מקדשי-השם שלה ועל משיחיה ועל ציוניה, ועל נאמני הגנות-עצמיות ועל גיבורי הגיטאות האבודים. ושוב לא תוכל לראות טעם ומופת בתקופת הזוהר העלובה של הבית השני, זו התקופה הקלאסית של היהדות, הדוגמה לכל הציונים מאז ומעולם... סבך הדורות של היהדות אי-אפשר להתיר אותו - אותו אפשר רק לחתוך".
הרעיון: כל ההיסטוריה של העם היהודי הושפעה מהערכים שנוצקו בתקופת בית שני, והם המסבירים את עליבות חייו במהלך שנות הגלות. לכן חייב הנוער העברי לנתק עצמו מערכים אלה ולברוא ערכים חדשים - ערכי המולדת העברית.
"ועם שתנער מעליך את כל אלה, יקום ויחיה לפניך עולם חדש, העולם הקדמון והעז של אבותינו הגדולים, בני הארץ הזאת מאז. יֵאוֹר לך אורה של תקופת הזוהר העברית, ומעט מעט ישור מנגד עיניך ערפל הפזורה היהודית החוצץ בינך ובין ארצך ולבין עברך. ותחת העיירה היהודית הרעועה והפרוורים היהודיים, ותחת מאמצי-השווא של גבורות יהודיות בנות הייאוש והאובדן - תחת כל אלה תֵעוֹר בלבך דמותה השלמה והבוטחת של ארץ העברים הקדומה במלוא הזוהר ובמלוא הממשות".
הרעיון: העבריות החדשה תתבסס על העולם הקדום של העברים הראשונים שחיו בכנען ויצרו בה תרבות מקומית וגם ערכים המבטאים את ייחודם כילידי הארץ הזו - ארץ העברים.
עד כאן הרעיונות העיקריים שנכללו במנשר הראשון. במנשרים הבאים הוצג הרעיון הפוליטי, שבו הוצע לנוער העברי לייסד מסגרת-על מרחבית - יֵשוּת לאומית חדשה, שבמהותה תהיה חילונית, כדי שאליה יוכלו להשתייך כל בני הארץ מהמרחב שבין נהר פרת לים התיכון. הצטרפותם של יהודים, ערבים, דרוזים, צ'רקסים, בדואים ואחרים ליֵשוּת הזו, אחרי שיוותרו על דתותיהם המבדילות ביניהם ויאמצו את המקור העברי הקדום והמשותף להם, תניב את הפתרון האמיתי לסכסוך הדמים במרחב המזרח התיכון.
מחנה "השאננים לציון" כפי שהעם הכנעני הקדום שפלש לארץ בימי אברהם כבר נעלם מזמן מבמת ההיסטוריה, כך גם התנועה הכנענית משנות ה-40 במאה הקודמת כבר אינה קיימת מזמן. ואף על-פי כן הוסיפו הנחותיה ורעיונותיה של התנועה הכנענית לבצבץ ביצירותיהם של הסופרים מ"דור המדינה" על חמש משמרותיו.
את חשיפת התבטאויות כאלה של הסופרים - בין שהיו מפורשות וגלויות ובין שהיו מובלעות ומוסוות בדרכים שונות ביצירותיהם הספרותיות - ניתן למצוא בסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית". בספרי החדש ¬- "השאננות לציון בסיפורת הישראלית" - קוּבּץ מבחר מההתבטאויות הללו במסה הנושאת את שם הספר, כדי לחשוף שעם הבולטים בין מביעי הרעיונות "הכנענים" נמנים הסופרים הישראלים המפורסמים והמצליחים - א.ב. יהושע,
עמוס עוז, דויד גרוסמן,
מאיר שלו, סמי מיכאל, יורם קניוק, אשכול נבו ואחרים.
עובדה זו אינה רק מצדיקה את כותרת המאמר "והכנעני עדיין בארץ", אלא גם מחייבת הגדרה מורחבת ומעודכנת יותר של המושג "כנעניות" בספרות, מזו שבה היה מקובל להגדיר את השפעת תורתו של רטוש על כתיבתם של סופרי "דור המדינה".
ואכן, אני מגדיר כ"כנעניות" כל התבטאות של סופר עברי מ"דור המדינה" המתכחשת להבטחה שנתן אלוהים לאברהם - "לזרעך אתן את הארץ הזאת". ובוודאי אם בנוסף לכך מנתץ הסופר העברי ביצירותיו את המיתוסים שבהם ביטא העם היהודי את כיסופיו לציון לאורך ההיסטוריה, מבזה את זכר הדורות הללו, מגנה אותם כגלותיים ומטיף להיפרד מהם ומצאצאיהם כיום - יהודי העולם. ועל אחת כמה וכמה אם ביצירותיו מפקפק הסופר העברי במוסריותה של הציונות ומייחס לה את חטא הנישול של הערבים במלחמת 1948 ואת חטא הכיבוש במלחמת 1967, מטיל ספק בסיכוייה להמשיך ולהגשים את מטרותיה בארץ ישראל, ומקצץ בהיקף המלא של חזונה. ולא כל שכן, אם הוא מצדד בזכות השיבה של פלשתינים לתחומי המדינה ותומך בהגדרתה כמדינת כל אזרחיה - צמד דרישות לחלוטין בלתי תמים שבעזרתו מתכננים הפלשתינים, יחד עם תומכיהם בתאגיד הפן-ערבי, להכחיד את מדינת הלאום היהודית שייסדנו בארץ ישראל במאמץ של דורות ולמענם של דורות.
סופר עברי - ויהיה מוכשר ככל שיהיה - המבטא ביצירותיו רעיון מן הרעיונות הרעילים והמסוכנים האלה ובדרך זו מחזק בעֵטו את מחנה המתנגדים לציונות - המושתתת על ההבטחה "לזרעך אתן את הארץ הזאת" - משתייך בעיני למחנה "הכנעני" בספרותנו - מחנה "השאננים לציון".
