נקודות זכות

לפני שנים רבות שידרה בריטיש איירווייס סדרת פרסומות משעשעות, שהראו כיצד אנשיה יודעים לעזור בכל מקום ובכל זמן. באחת מהן, נתקפת אישה בצירי לידה בלב מנהטן; דייל של בריטיש מעביר אותה לבית החולים וגם מרגיע את בעלה שאיבד את הכרתו. ברחובות שלנו, לא צריך לחפש את הדייל הקרוב. ברחובות שלנו, אם מישהו נופל – מיד יהיה מי שיסייע לו לקום, מי שיביא מים ומי שיזעיק אמבולנס. דוגמה קטנה מהסוג שבדרך כלל איננו שמים לב אליהן: השבוע ראיתי נכה יוצא ממונית; אדם זר לחלוטין ניגש וסייע לו לסגור את הדלת. וכולנו יכולים להביא עוד המון דוגמאות יום-יומיות. בשנה שעברה אירגן "עזר מציון" כמה ימי בדיקות לרישום מח עצם. עשרות אלפי אנשים עמדו בתורים ארוכים, תוך הבעת נכונות לתרום מגופם לאנשים זרים לחלוטין. שלא לדבר על מאות ואלפי ארגוני החסד הפועלים בכל תחום – וגם על רבבות אנשים המסייעים לזולתם בחיוך, בסימפטיה, שלא על-מנת לקבל פרס ובלא כל פרסום. אני לא יודע אם יש עוד מדינה בעולם שיכולה להתגאות בפעילות כזו, ודאי לא מדינה שעדיין ניצבת בפני איום מיידי על עצם קיומה. הציווי היהודי עתיק היומין "ואהבת לרעך כמוך" חי, נושם ופעיל יותר מאי פעם.

נניח בצד את המחלוקת האם וכיצד ניתן לגייר את העולים ממדינות חבר העמים, ונעסוק בעצם רצונם להתגייר. הרי מדובר במי שכבר קיבלו אזרחות ישראלית ואת סל הקליטה; הם אינם זקוקים ליהדות על-מנת לזכות בהטבות חומריות. להתחתן? יש אלטרנטיבות לרבנות. בושה מהעורלה? אפשר להימול בלי להתגייר. לכן, חייבים לומר שהם רוצים להתגייר משום שהם מרגישים שייכות למדינה הזאת ולעם הזה. לרובם המכריע היו סב יהודי, סבתא-רבה יהודיה, אולי אפילו אבא יהודי. רובם המכריע הם "תינוקות שנשבו" במלוא מובן המילה: מי שהוריהם או הורי-הוריהם נותקו מהיהדות מכורח הנסיבות של השואה והשלטון הקומוניסטי. אולי אפילו בתת-מודע, מתעורר אצלם מה שמכונה "הזיק היהודי". הם הגיעו ארצה, ואותם זרעים חבויים צצים לפתע ומתחילים לנבוט. חייבים לקרב אותם, לעזור להם, לאמץ אותם אל ליבנו.

לפני 70 שנה הגה ר' מאיר שפירא מלובלין את רעיון הדף היומי: כל יהודי בכל מקום בעולם ילמד באותו יום את אותו דף בתלמוד הבבלי. בישראל של שנת תשע"א, יש למעלה מ-1,000 מקומות בהם נלמד הדף היומי; באתר האינטרנט של "מאורות הדף היומי" רשומים 60 אלף חברים וניתן ללמוד כמעט 3,000 שיעורים. החשוב מכל: זו כבר אינה תופעה דתית אלא תופעה תרבותית וחברתית. אני מכיר המון אנשים חילוניים, המתגאים בכך שהם משתתפים בשיעורים, או באים להרצאותיו של הרב דוד קובלסקי, או תורמים לארגון שלו, או בעלי קשר אחר לדף היומי עצמו. אני מעז לנחש, שמעולם לא נלמדה הגמרא בצורה כל כך אינטנסיבית בידי עשרות ואולי מאות אלפי יהודים, שתורתם ממש אינה אומנותם. ומדובר בגמרא, שלעיתים קשה להבנה, שמצריכה ריכוז וידע מוקדם לא-מועט. תענוג.

58% מהיהודים בישראל מדווחים על קשר למסורת היהודית. סקר הלמ"ס שפורסם בשבוע שעבר מלמד, כי 20% הם דתיים וחרדים, 13% מסורתיים-דתיים ו-25% מסורתיים לא כל כך דתיים. רק 42% חילוניים. הנתונים מרשימים עוד יותר כאשר נכנסים לאורחות החיים. 25% שומרים על המסורת במידה רבה מאוד, ועוד 38% במידה רבה; רק 6% אמרו שאין להם כל קשר למסורת היהודית. אפילו בקרב החילונים, 84% שומרים על המסורת במידה כלשהי. הלאה. 52% מהחילוניים והמסורתיים מדליקים נרות שבת (שזה אומר 62% מכלל היהודים), 48% מהם אינם אוכלים חמץ בפסח (כלומר: 58% מכלל היהודים) ו-33% אוכלים כשר (דהיינו: 46% מכלל היהודים). 72% מכלל היהודים בני 20 ומעלה ביקרו לפחות פעם אחת בשנה האחרונה בבית כנסת; 23% פוקדים אותו מדי יום, ועוד 25% - בשבתות ובחגים. כל זה אומר, שהתמונה הרבה יותר מעודדת מכפי שנדמה לנו. זה אומר, שאולי המדינה נעשית יותר ויותר חילונית – אבל אזרחיה נעשים יותר ויותר קרובים לדת ולמסורת (ולא הזכרנו את 200 אלף החוזרים בתשובה). זה אומר, שמי שמדבר על "כפייה דתית" ו"רוב חילוני" – כנראה שבוי בתפיסות שעבר זמנן.

61% מהיהודים בארץ יצומו בצורה מלאה ביום הכיפורים הבא עלינו לטובה – פי שלושה משיעורם של הדתיים באוכלוסיה – כולל 85% מהמסורתיים ומחצית מן החילוניים. סקר ynet מצא, כי 82% מהצמים עושים זאת מטעמי דת ומסורת. 51% יבואו לבית הכנסת, 77% יבקשו סליחה מאלוקים או מבני אדם. תוסיפו לזה את הסגירה המוחלטת של כל העסקים בארץ, את ההימנעות של ספורטאים ישראלים בחו"ל מהשתתפות בתחרויות, את השבתון המלא של כלי הרכב – והנה לנו יום דתי, המצליח לאחד סביבו רוב מוחלט של היהודים בישראל. גמר חתימה טובה

נתקלתי במקרה בלוח שנה קטן שהוציאה ישיבת "עץ חיים" בירושלים. הישיבה הזאת הוקמה ביישוב הישן של העיר העתיקה, בחצר ר' יהודה החסיד. שנים רבות שכנה במבנה מקסים ברחוב יפו בירושלים, כעת היא בשכונת שמואל הנביא ועומדת לבנות מבני קבע חדשים. אם למישהו יש ספק בדבר השתייכותה המגזרית, הוא נעלם מיד כאשר מסתכלים על הלוח: הכריכה מעוטרת בתמונה של הבניין ברחוב יפו, ובחזיתו – עשרות רבנים ואברכים לבושי שחורים ומאות ילדים בחולצות לבנות וכיפות שחורות. לאמר: ישיבה חרדית לכל דבר. בסוף הלוח מובאות המלצות שקיבלה הישיבה לאורך שנותיה, וכאן מצפה הפתעה ראשונה. לצד דבריהם של חשובי הרבנים החרדים, כגון ר' חיים יוסף זוננפלד, ר' אהרון קוטלר, ר' אברהם מרדכי אלתר מגור ור' יצחק בלזר – מובאת (בעמוד הראשון!) ברכתו של הרב אברהם יצחק קוק. הפתעות נוספות מצפות בתוך הלוח: הוא מציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, את יום הזיכרון לחללי צה"ל ואת יום העצמאות. זה אומר, שהישיבה מכבדת את הימים הממלכתיים ביותר בישראל. זה אומר, שהיא אינה חוששת שתורמיה יתרגזו ושהתרומות ייפגעו. זה אומר, שגם בליבו של המגזר החרדי יש תנועה – איטית, אך ברורה – לעבר ההוויה הישראלית, לעבר חיים של שיתוף ואחווה.