ברחוב הראשי שמתחת לחלוני שררה דממה מחלטת. אף רכב אחד לא נע. היינו שקועים בשיחה עם ידיד, כאשר קרה דבר שלא ייאמן. צפירות-האזעקה פתחו ביללה אדירה. תוך דקות החלו מכוניות לדהור ברחוב במהירות מטורפת. אנשים יצאו בחיפזון מהבתים, במדי-המילואים שלהם, תרמילים על גבם. הרדיו, ששמר על דממה מאז אתמול, כנהוג ביום זה, התעורר לפתע לחיים. פרצה מלחמה. המצרים והסורים פתחו בהתקפה על ישראל. יום הכיפורים, היום לפני 37 שנים.
מאז, בכל יום כיפורים אנחנו נזכרים ביום ההוא בחיינו. אי-אפשר אחרת. הוא היה יום-שבר בחיינו, בתולדות ישראל, אירוע מכונן בתולדות המרחב השמי כולו.
היום, כמו בכל יום-כיפורים מאז, השבתון הכללי, הדממה הטוטאלית ברחובות, מעוררים לחשבון-נפש. כמי שהיה עד לדברים, בא לי למסור עדות.
איך השפיעה המלחמה על כולנו? הדבר הראשון שיש לומר עליה: זאת הייתה מלחמה מיותרת. אין זאת הגדרה חריגה, כמובן. חוץ מחריגות מעטות, כגון מלחמת-העולם השנייה (ואולי גם מלחמת תש"ח שלנו), כל מלחמה היא "מיותרת". מלחמת-העולם הראשונה, אורגיה נוראה של הרג והרס, הייתה מיותרת לחלוטין. עד היום מתקשים ההיסטוריונים למצוא סיבה הגיונית לפריצתה. מניעי כל הצדדים מתגמדים לעומת התוצאות.
וכך גם במלחמת יום-כיפור. נשיא מצרים, אנואר סאדאת, היה מוכן כבר לפני המלחמה לעשות שלום עם ישראל. מתווכים חשובים מסרו זאת לראש ממשלת-ישראל,
גולדה מאיר. היא דחתה את הדברים בבוז.
עוד לפני מותו הפתאומי של גמאל עבד-אל-נאצר, קודמו של סאדאת, הגיעו לישראל ידיעות מוסמכות על כך שמצרים מוכנה לשלום, בתמורה להחזרת השטחים שכבשה ישראל במלחמת 1967. אני עצמי הבאתי מסר כזה לשר-האוצר, פנחס ספיר, אחרי שעבד-אל-נאצר גילה את צפונות ליבו לידידי, העיתונאי הצרפתי אריק רולו, בשיחה שלא פורסמה. רולו מסר לי את הדברים והרשה לי להביאם בחשאי לידיעת הממשלה. ספיר, אז השר החשוב ביותר בממשלה והבוס האמיתי של מפלגת-העבודה, התייחס לדברים בחוסר-עניין גמור. אמנון זכרוני, שליווה אותי לפגישה, היה נדהם כמוני. בוודאי לא הייתי היחיד שהעביר מסרים כאלה.
כמה חודשים לפני המלחמה נפגשתי עם מצרים הקרובים לצמרת, ובעקבות השיחות הזהרתי בנאום בכנסת שאם לא נפתח מיד ביוזמת-שלום שתחזיר למצרים את התעלה ואת סיני, הם יפתחו בהתקפה גם אם אין להם סיכוי לנצח. הכנסת לא הקשיבה.
אחרי המלחמה האשמתי את גולדה בפומבי ברצח אלפיים צעירים ישראליים, ואלפים בלתי-ספורים של צעירים מצריים וסוריים. גולדה, אישה צרת-אופקים להחריד, משכה בכתפיים והלכה לעולמה במצפון נקי.
המצרים הדהימו את העולם כאשר הצליחו, בשעות הראשונות של המלחמה, לצלוח את תעלת-סואץ - מכשול-מים יעיל מאוד - ולשבור את קו בר-לב, גאוות צה"ל.
זה היה אחד מניצחונות-ההפתעה הגדולים בהיסטוריה. למרות ההבדל בממדים, יש המשווים אותו לפתיחת מבצע-ברברוסה (הפלישה הגרמנית לברית-המועצות) ולהפצצת פרל-הארבור (ההתקפה היפנית על ארצות-הברית).
איך הייתה הפתעה כזאת אפשרית? הרי הצבא המצרי לא יכול היה לרכז את כוחותיו ולהגיע לעמדות-הזינוק מבלי להתגלות. כל השטח בין קהיר לתעלה חשוף לגמרי.
אחרי המלחמה קרא לי דדו לביתו ופתח לפניי את התיקים. דדו - רב-אלוף דוד אלעזר - הודח מצה"ל בעקבות המלחמה, כמי שנשא באחריות לאותו "מחדל". הייתי אז גם עורך-עיתון, ודדו רצה לשכנע אותי בחפותו. מן התיקים התברר שהיו לצה"ל כל הידיעות הדרושות - וגם הרבה מעבר לזה - על ההכנות המצריות למלחמה. היו שם פרטים מדהימים.
נקלטה, לדוגמה, פקודה של המופתי של אחת היחידות המצריות להפר את צום הרמדאן, אחת המצוות החשובות ביותר של האיסלאם, ולאכול החל בשעה מסוימת. נקלט שדר אלחוטי של קשר מצרי לאחיו הקשר, ששירת ביחידה אחרת, ובו תפילת המוות. נקלט מסר מתחנת-חוף לצוללות בלב ים, ובו הוראה לנתק את קשר-האלחוט משעה מסוימת. וכן הלאה וכן הלאה. הרבה-הרבה ידיעות. לדברי דדו, שום דבר מכל זה לא הגיע בכלל אל הרמטכ"ל, כלומר אליו. ראש אגף המודיעין, אלי זעירא, גנז את כולן.
מדוע? זעירא, אדם בעל ביטחון עצמי רב, היה כבול בכבלי "קונספציה": שהמצרים לא יתקיפו אם לא תהיה להם עליונות אווירית.
אבל זה לא מסביר את ההיקף האדיר של המחדל. גם פעולות-ההטעיה המחוכמות של המצרים לא מסבירות אותו. יש סיבה הרבה יותר עמוקה: זלזול בערבים. הזלזול הזה הוא אחד מקללות המדינה, והוא מלווה אותנו עד היום.
הוא לא היה קיים במלחמת-תש"ח, הקשה והארוכה במלחמות ישראל. לחיילים של אז היה, כזכור לי, כבוד לאויב. לנו, שלחמנו בדרום, היה כבוד רב לצבא המצרי (שאחד ממפקדיו הזוטרים היה גמאל עבד-אל-נאצר), ולחיילים בחזית המרכז היה כבוד ל"לגיון הערבי" הירדני. הצבא הסורי והצבא העירקי נחשבו גם הם לכוחות מעולים.
כבוד זה נמוג במלחמת 1956, מסיבה כוזבת. החיילים המצריים ברחו מפני ההתקפה של צה"ל במדבר סיני, והיו כמה שהשאירו את נעליהם מאחוריהם. אבל הייתה לכך סיבה פשוטה: הם קיבלו פקודה לסגת במהירות, מפני שכוחות צרפת ובריטניה נחתו בעורפם ואיימו להפוך את כל מדבר סיני למלכודת-מוות. מצרים הופתעה על-ידי הקנוניה הצרפתית-בריטית-ישראלית.
אבל הבוז הגיע לשיאו במלחמת 1967. אחרי שלושה שבועות של חרדה קיומית ראה הציבור כיצד שובר צה"ל בשישה ימים את הכוח הצבאי המרוכז של מצרים, ירדן וסוריה, בתוספת כוחות ממדינות ערביות אחרות. זה נראה כמו פלא. אך מי שאינו מאמין בנסים יודע שלא היה שם שום נס: צה"ל, ובעיקר חיל-האוויר, תכנן את המלחמה הזאת בהקפדה, והפיקוד הטוב ביותר שהיה אי-פעם לצה"ל ביצע את התוכנית.
הניצחון הזה היה אסון היסטורי. הוא היה גדול מדי, מוחץ מדי, מפתיע מדי. המדינה נכנסה לאופוריה שנמשכה שש שנים. היה ברור לכל שהערבים אינם מסוגלים להילחם. צה"ל נחשב לצבא הטוב ביותר בעולם, צבא שאין לנצחו.
אריאל שרון הכריז שצה"ל יכול להגיע תוך שישה ימים לטריפולי שבלוב.
מה שקרה ביום-הכיפורים 1973 היה תוצאה ישירה של הניצחון ההוא. הבוז התהומי לערבים הוליד את ה"קונספציה", וה"קונספציה" הולידה את "המחדל" - שתי המילים שהפכו לסימני-הדרך של המלחמה. הבוז הוליד את האמונה שהמצרים לא יעזו כלל לתקוף את "קו בר-לב", קו של מעוזים שאוישו ביום-הכיפורים בדלילות על-ידי כוחות ממדרגה שנייה (שני גנרלים הזהירו בפני הקמת קו בר-לב: גנרל-הטנקים ישראל טל, שנפטר לפני כשבוע וחצי, ואיש-הרגלים אריאל שרון, הממשיך לחיות בתרדמת. "טליק" ו"אריק" הציעו לשמור על כוחות ניידים מאחור, ולשבור כל התקפה מצרית בהתקפת-נגד מוחצת).
המלחמה החלה בניצחון מצרי (וסורי) מוחץ, והסתיימה בניצחון צבאי ישראלי. צה"ל לא הושחת עדיין על-ידי הכיבוש (גם זה אסון שנבע מהניצחון במלחמת ששת-הימים), ורוב מפקדיו היו בעלי רמה שכיום אפשר רק לקנא בה. אבל מבחינה פוליטית, המלחמה הסתיימה בתיק"ו.
לדברי טליק, שניהל את המשא-ומתן על הפסקת-האש בקילומטר 101, הציע לו גמסי, המפקד המצרי, לפתוח מיד במשא-ומתן לשלום. טליק מיהר לגולדה, וזו אסרה עליו להמשיך: היא התחייבה בפני הנרי קיסינג'ר שכל משא-ומתן יהיה באמצעות האמריקנים. זה עיכב את השלום עם מצרים בארבע שנים נוספות, עד שסאדאת פתח ביוזמתו ההיסטורית מאחורי גבם של האמריקנים.
המלחמה החזירה את הגאווה למצרים. ביקרתי בקהיר במוזיאון ל"מלחמת רמדאן", כפי שהיא נקראת בפי המצרים. הושקע שם מאמץ גדול בתיאור צליחת-התעלה באמצעים אור-קוליים. מאות המצרים שגדשו את האודיטוריום כמה פעמים בכל יום התמלאו בגאווה אדירה.
גאווה זו הקלה על סאדאת לצאת ליוזמתו. כשבאתי לקהיר, כמה ימים אחרי טיסתו לירושלים, הייתה העיר מלאה בכרזות: "אנואר סאדאת, גיבור המלחמה, גיבור השלום".
מיד אחרי המלחמה פתח
יאסר ערפאת ביוזמת-השלום ארוכת-הטווח שלו, שהביאה כעבור 20 שנה להסכם-אוסלו. פעם הסביר לי איך הגיע לכך: משנוכח לדעת כי ניצחון-ההפתעה הכביר של הערבים בראשית המלחמה הסתיים במפלה צבאית, הסיק את המסקנה ההגיונית שאין דרך להשגת המטרות הלאומיות הפלסטיניות בדרכי מלחמה, ושיש לעלות על הסדר השלום.
המסקנות האלה תקפות כיום כמו מתמיד:
- קונספציה המבוססת על הזלזול בערבים תגרום למחדל היסטורי.
- כל מלחמה מיותרת: אחרי כל מלחמה נוספת נשיג - במקרה הטוב ביותר - מה שיכולנו להשיג לפני המלחמה.
- אין פתרון צבאי: לא לערבים, לא לנו.
- יש הרבה גיבורים במלחמה, התהילה שמורה לגיבור השלום. כנאמר במקורות: איזהו גיבור, ההופך שונאו לאוהבו.
