בשיאו של הגעש התקשורתי סביב
החרם של אמני תיאטרון המזוהים עם השמאל על היכל התרבות באריאל, הצדיקה גברת ענת גוב את החרם בנימוק, כי מבחינתה להופיע בהתנחלות זה כמו "לבקש מיהודי שומר מצוות לחלל שבת”. כלומר, תביעה שווה במשקלה להפרה של צו אלוהי. השוואה זו חושפת למעשה את מבנה העומק האירציונלי של השמאל הישראלי, שהוא דומה מאוד למערכות אמונה דתיות. כלומר, רחוק מאוד מהדימוי ההומניסטי והחילוני-רציונלי שבו הוא מתגדר.
החרם - האמצעי החדש-ישן בו עושים כעת שימוש הפוסט-ציונים - שאוב ישירות מעולם הדת הבלתי רציונלית והבלתי מתפשרת. יש לזכור כי החרם היווה בהיסטוריה האנושית כלי של תנועות דתיות ברגעיהן השפלים ביותר להוקעה של מאמינים שחלקו על קו אמוני הגמוני. היהדות, כמו גם הנצרות והאיסלאם, החרימו קבוצות שחשבו אחרת מהמרכז. שפינוזה, למשל, הוחרם ונודה מהקהילה היהודית בשל דעותיו. המלך היינריך ה-4 הוחרם על-ידי האפיפיור גריגרויוס ה-7 על שהעז להמרות פי האפיפיור ונאלץ ללכת לקנוסה ולהתחנן בפני האפיפיור לחוס עליו. גם קבוצות פרושות מהאיסלאם, כמו הבהאים, הוחרמו ונודו מהקהילות המוסלמיות. חרם פירושו תמיד אחד: נידוי והוצאה מכלל המאמינים.
אבל אל לנו להשתאות לנוכח אדיקותם ודבקותם של האמנים בדת השמאל הפוסט-ציונית. כבר בתחילת המאה ה-20 יסד המרכסיזם-לניניזם, שממקורותיו הם יונקים, דת חדשה שבה את מקום האלוהים היהודי-נוצרי ואת משיחו תפסו לנין וסטאלין. כתביהם של מארכס ואנגלס ומאוחר יותר לנין וסטלין זכו למעמד של כתבי קודש בדומה לתנ"ך ולברית החדשה. בדומה לדתות אחרות, גם לכנסייה האדומה החדשה היו קדושים מעונים שהפכו לסמל ולמודל חיקוי. פאוול מורוזוב, הילד שהלשין על הוריו ונרצח כתגובה על-ידי קרובי משפחתו, הפך לגיבור והונצח בספרי ילדים, בשירים, בפסלים וביצירות אמנות אחרות. כמו כל דת חדשה, הייתה זו נחושה להמיר כמה שיותר אנשים אליה ועסקה במיסיונריות קדחתנית ברחבי העולם.
אמר בזמנו פרופסור ליבוביץ בסדרת ההרצאות המפורסמת שלו על מדע וערכים, כי אין אפשרות להתווכח עם אדם אשר אוחז באמונה דתית. שהרי ויכוח של ממש יוצא מנקודת מוצא שניתן לשכנע את בן הפלוגתא שלך בקיומו של טיעון בעל תקפות גדולה יותר מזה שבו הוא אוחז. למשל, ניתן להסכים על העובדה כי צבעה של מפת השולחן שלפנינו הוא ירוק אך לא ניתן לקבוע עובדתית כי מדובר במפה יפה. יופי, כפי שנאמר, הוא בעיני המתבונן. יופי הוא ערך ולא עובדה. לא ניתן לקבוע עובדתית ערכיו של מי עדיפים.
צריך לומר את האמת, גם בני הפלוגתא של ענת גוב וחבריה מהמחנה הציוני-לאומי אינם רציונלים לגמרי והם מונחים על-ידי עולם ערכים שלא ניתן לקעקעו בוויכוח. אבל ההבדל הוא שעולם הערכים שלהם - הציונות - על גווניה השונים, דתיים יותר ודתיים פחות, מעולם לא ניסה להתיימר ולהיות רציונלי או אובייקטיבי. אדרבה, הרצל הדגיש בכל כתביו את חשיבות מקורותיה היהודיים והדתיים בתנועה הציונית. הזכות על ארץ ישראל נובעת לפי האידיאולוגיה הציונית מההבטחה האלוהית "לך ולזרעך תהיה” ומההיסטוריה של אלפי שנות קיום יהודי-עברי על כברת הארץ הזאת. למרות זאת, הציונות התפתחה כמערכת דמוקרטית סובלנית למדי כלפי תפיסות דתיות שונות ממנה. למשל, ערכיו של ניב גורדון שנהנה ממעמד אקדמי וממשרה יפה במימון המדינה אותה הוא קורא להחרים. או ערכיהם של אותם אמנים שמחרימים ציבור יהודי שמממן במיסיו את משכורתם של אלו. לא זה ולא אלו הוחרמו או נודו. כלל הברזל שמדינת ישראל הציונית אימצה הוא שבחברה מפולגת מבחינה ערכית ערכי המיעוט מכובדים, אבל עיקרון הכרעת הרוב הדמוקרטי קובע ערכיו של מי יהיו על העליונה ודרכו של מי תוביל.
ראוי שבוויכוח בין המיעוט מטיל החרמות הפוסט-ציוני לרוב הציבור היהודי והציוני בישראל, ידע האחרון כי מערכת כמו דתית ניצבת מולו אשר לערכיה אין כל עדיפות מוסרית אובייקטיבית על פני ערכיו. רצוי שנזכיר לענת גוב ולחבריה כי אם אכן דמוקרטים הם, עליהם לקבל את העיקרון שבין ערכים מתנגשים - ערכיו של הרוב קודמים. רובו של עם ישראל הוא ציוני והוא מאמין בהתיישבות יהודית בכל חלקי ארץ ישראל. כפי שרוב זה מכבד את ערכיה של גוב ולא מחרים או מנדה אותה, עליה לכבד את ערכיו של רוב זה באופן דומה ולא לבזותם בחרמות ובנידויים אשר מקומם לא יכירם בחברה מתוקנת ונאורה.
