קו ישיר עובר בין מלחמת יום הכיפורים, האירוע המעצב והמשפיע ביותר על כולנו כאן מאז מלחמת העצמאות, לבין הנתונים על התרחבות הפערים בחברה הישראלית, נתונים הממקמים את ישראל במקום השני, סגנות לא מכובדת למובילה העולמית בפערים חברתיים - ארצות הברית.
בהרבה מאוד מובנים מלחמת יום הכיפורים, קרבות הבלימה ולאחר מכן קרבות ההבקעה לסוריה ומצרים - היו מלחמתם ונצחונם האישי בהחלט של החיילים והקצונה הזוטרה והבינונית. הם אלו שניצחו. הם אלו ששילמו את המחיר המלא של המלחמה הקשה הזו. נהוג לכנות אותם "בשר התותחים", אלו הניצבים בחזית, ב"קו הדם", אלו שלמעשה מבטיחים את המשך הקיום של החברה הישראלית שוב ושוב. אבל באיזה מחיר...
מי שקרס, מי שלא סיפק את הסחורה, מי שלא הכין את הצבא כמו שצריך ובזמן אמת, מי שעסק במאבקים פוליטיים כשבחזית השתוללו הקרבות, היו המפקדים הבכירים, אלופי המטכ"ל וההנהגה הפוליטית של אותם ימים. נשמע מוכר?
זהו בדיוק אותו הפער, ההולך ומתרחב בחברה הישראלית בין עניים לעשירים, בין מנהלים לעובדיהם, בין מפקדים בכירים לחייליהם, בין מרכז מדינת ישראל - היא מדינת תל אביב - לבין הפריפריה בדרום ובצפון, ראו את ההבדלים והפערים ברמת השירותים הרפואיים, החינוכיים והסוציאליים, ותקבלו את כל התמונה.
אלו פני החברה הישראלית היום: חוסר שוויוניות משווע האמור לתת ביטויו במלחמות המגן הבאות, מלחמות היכולות להתרגש עלינו בכל רגע נתון. הפערים, הכשלים והבעיות שהיו מנת חלקו של צבא ישראל בחורף 1973, עלולים להיראות ולהתגלות כפערים וכבעיות שעוד נתגעגע אליהם!
כדאי שאף אחד לא יטעה. שסעים, פערים וסדקים בחיי היומיום ייראו ומיד, כבבואה מדויקת, בצבא העם שיתגייס לחזית. חיילים הבאים ממשפחות קשות-יום שמספרם הולך וגדל בהתמדה, חיילים שהם חלק ממעגל עוני ההולך ומתרחב, חיילים המייצגים חברה ועם החשים שההנהגה הפוליטית והצבאית שלהם עוסקת בשטויות (מסמך גלנט למשל) לא יסכימו ליפול ולהקריב את חייהם על גדר ההגנה על המולדת. אין סיכוי. כי אין ממש בשביל מה ובשביל מי!
התחושה היא שאין גורם מאחד סביבו ניתן, אפשר וצריך להתלכד בשעת מבחן לאומי. מתברר שכבר אז לא הייתה ההנהגה הצבאית והפוליטית ראויה, אבל אז לפחות לא התרופפה ונפרמה הרשת החברתית-פנימית כפי שאנו חשים היום.
החברה הישראלית היום היא בבואה מדויקת של ממשלותיה בדורות האחרונים. ושאף אחד לא יבלבל לנו את המוח כי הנתונים הכלכליים ומצבנו ביחס לעולם נפלאים והכל בסדר. כי זה ממש לא כך.
ממשלות ישראל הולכות ומתרחקות מהעם וזה הולך ומתרחק מהן.
ההפרטה, תהליכי הליברליזציה הכלכלית, היציאה והנסיגה ההדרגתית אך הקבועה של ממשלות ישראל ממעורבות ומאחריות תקציבית ופוליטית בתחומי החיים הבסיסיים כחינוך, בריאות ורווחה פירקו למעשה את החברה הישראלית ואת מדינת הרווחה שאמורה לסייע ולתמוך באלו שאין להם, באלו שלא יכולים, באלו שלא קיבלו את האפשרויות להתקדם כמו אחרים. כן, לכל אלו שיהיו בחזית מחר בבוקר ויילחמו על חייהם, על חיינו.
צבא מלחמת יום הכיפורים ב-1973, למרות כל הבעיות, היה מספיק חזק כדי לעמוד ולנצח. חזק מהבחינה הצבאית, אבל בעיקר ייצג עדיין חברה אזרחית יציבה יחסית שהיו לה הכוחות לעמוד איתן ולנצח. האם גם היום זה המצב? אני לא בטוח.
מדינה ועם נבחנים לא רק בחיי היומיום, כי אם בעת משברים לאומיים, ואלו נראים כמתדפקים על הדלת בכל רגע. אם הממשלות לא ישכילו להבין זאת בעוד מועד ולפעול בהתאם - האחריות למחדל, לאסון ולשבר הבא תהיה על ראשיהם. הניצחון במלחמה הבאה מתחיל בבית. מתחיל בחיזוק החברה הישראלית על כל מורכבותה, מתחיל בחיזוק הפריפריה, מתחיל בחיזוק החינוך לכל המגזרים, מתחיל בנו - כאן ועכשיו. כי זו הדרך היחידה למנוע את מלחמת יום הכיפורים הבאה.
