בשנים האחרונות הגעתי למסקנה פשוטה ומתבקשת (יש שיגדירו אותה כעגומה, אבל לטעמי ולתחושתי היא מסקנה מרגיעה ואף - תתפלאו – מעודדת): הגיל הוא מחסום. בלתי עביר? תלוי. לא בהכרח. רגע, תלוי איזה גיל.
באחרונה אני שומע יותר ויותר ממספר רב והולך של אנשים – צעירים למדי – שהם חשים עצמם מיותרים ולא מבוקשים אף שהם רק בשנות הארבעים המוקדמות לחייהם. הם פונים אל מעסיקים ומציעים להם את כישוריהם המקצועיים אבל לא נענים כלל או – האם זה רע יותר? – נענים בשלילה. זה המצב.
אני זוכר משפט יפה שאמר מישהו שאני לא זוכר את שמו (לא מן הנמנע שזה היה חכם סיני עתיק) - "גם המיותרים נחוצים תמיד". יש אמת קרה, נכונה, כמעטי מכמירת לב בדיוקה, מרה ואכזרית עד כאב, במשפט הסופני הזה. נחוצים? למי? מן הסתם ליקיריהם. אולי.
צריך ואפשר להתרגל למצב, שבו שוק העבודה פולט ואינו קולט אנשים מבוגרים. אפשר וצריך לשאול, מה זה מבוגרים? ארבעים? חמישים? אולי אפילו שלושים? רבים שניסו להתקבל לעבודה כלשהי והתאכזבו יודעים, כי אחת הסיבות העיקריות (אולי, לא אחת, היחידה) לפסילתם על הסף כאשר שלחו למעסיקים פוטנציאליים את קורות חייהם המרשימים, עתירי התארים, המעש והניסיון התעסוקתי היא - גילם. רק הגיל היה בעוכריהם. מכל בחינה והיבט אחרים הם היו ועודם מועמדים מצוינים, ראויים. זה עצוב? זה מרגיז? זה מקומם? לא יודע. זה המצב.
יש מי שמנסים להערים על מעסיקים פוטנציאליים בהסתר מכוון או, באי-גילוי, אגבי לכאורה, של גילם. זו טעות. אם וכאשר יישאלו בשלב כלשהו לגילם – סביר להניח שכך יהיה - לא יוכלו להתחמק מהתשובה. כאשר אדם מסתיר את גילו הוא מסגיר את... גילו. מה יש לו להסתיר, עובדת חיים בסיסית?
יש לא מעט עבודות שהגיל בהן אינו רלוונטי כלל ועיקר לביצוען ולכן סוגיית הגיל אינה עולה כלל, אף לא כשאלה, בשיח שבין מעסיק ובין מועמד להיות מועסק על ידו. אשרי מי שזה מצבם.
כאשר אדם צעיר נדחה בשל גילו הוא חש תמיהה וכעס, עלבון. הוא מתקומם על חוסר הצדק המשווע, על עוול שנגרם לו, לתחושתו. אני מבוגר? הוא תוהה בינו לבינו, שואל עצמו לדעת האם הוא חי בעולם הזה, השייך לצעירים, במירכאות או בלעדיהן. אני, שכוחי במותניי? אני, שהאופק התעסוקתי שלי יכול להיאמד עוד בלא מעט שנים? האם כבר נס ליחי? והלא יש לי עוד כל-כך הרבה מה לתת, לאן לשאוף, מה לעשות, מה לחלום, מטרות להשיגן, פסגות לכבוש אותן, אופקים להגיע אליהם. מה, כבר, כה מהר, כך גומרים לי את הסוס כאשר משהו בתוך תוכי עדיין שועט מהר וחזק ורחוק?
לפעמים, זה עשוי לקרות חודשים אחדים לאחר שאני מבצע עבורם עבודה כלשהי, עולה שאלת הגיל שלי. כשאני מגלה להם, הם נדהמים. לא, הם אומרים. אתה עובד עלינו. אתה נשמע הרבה יותר צעיר (רבים מהם לא ראו אותי מעודם...). אף לא אחד מהם לא חשב להפסיק להעסיק אותי לאחר שנוכח בגילי. הגיל, כבר אמרתי, לא רלוונטי. לא בעבודה שפלוני-אלמוני שכר את שירותיי לבצעה.
יש לי חברים, צעירים ממני בכמה וכמה שנים. אני שומע מהם קינה על היותם מיותרים, לא נחוצים. עובדה. לא מקבלים אותם למקומות עבודה. הם שולחים קורות חיים. הם מתאימים בהחלט מבחינת הכישורים. הם זמינים, נגישים, ניידים. אין להם בעיה לעבוד שעות רבות וארוכות, ככל שיידרשו – אם וכאשר. ובכל זאת, הם בבית. הם חשים מיותרים.
הם רוצים לעבוד. הם חייבים לעבוד. הם חרוצים. אבל מעסיקים פוסחים עליהם, מי בהסבר דחוק ומי בתירוץ שקוף, מי בקריצה ומי בהתעלמות. מחסום הגיל כובל ומגביל. מה אפשר לעשות כדי להסיר אותו או לעקוף אותו? אילו הייתה לי תשובה, הייתה לכולם עבודה.
