ידוע לכל שנאשם במשפט פלילי יורשע רק אם אשמתו מוכחת מעבר לכל ספק סביר, כשבדרך-כלל מפורש המונח "ספק סביר" כספק שאינו גדול מ-5%. מידת ביטחון זו דומה למידת הביטחון הנדרשת להוכחת טענה מדעית, כשמסקנה מובהקת סטטיסטית היא מסקנה המתבססת על תוצאות מחקר שהסיכוי שיתקבלו באקראי נמוך מ-5%. אלא שבמדעים קיימות שיטות מתמטיות לחישוב סיכויי קבלת התוצאות באקראי, ואילו לגבי חומר ראיות, ההערכה מתבצעת על-פי ההיגיון בלבד. ועדיין, כשנדרשת ודאות של 95% בלבד, ולא ודאות קרובה הרבה יותר ל-100%, ניתן להותיר שוליים רחבים לטעות.
עיון בהכרעת הדין במשפט זדורוב מעלה, שלמרות קיומו של ספק, לא יכלו השופטים אלא להרשיעו. יחד עם זאת, בהחלט ניתן להבין מדוע כה רבים מרגישים שהסיפור אינו חד וחלק.
הראיה החזקה ביותר היא ללא ספק זיהוי עקבות נעליו הטבולות בדם של זדורוב על מכנסייה של תאיר ראדה. הסימנים זוהו על-ידי מומחה המשטרה בוודאות הקרובה למאה אחוז, וגם ללא קיומן של ראיות אחרות, היה על השופטים להרשיעו על סמך ראיה זו.
ובכל זאת, דווקא נושא עקבות הנעליים מציב בפנינו חידה שטרם נפתרה, וכנראה גם לא תיפתר. לאחר הרצח נעל הרוצח מבפנים את דלת חדר השירותים, ויצא בעברו מעל קיר החדר במרווח שבין הקיר לבין התקרה. הטביעות על מכנסייה של תאיר העידו שזדורוב יצא בדרך זו, אבל מומחה המשטרה העיד שעל גבי מכסה מיכל הדחת המים נמצאו עקבות נעליים מוטבעות בדם שאינן נעליו של זדורוב. ברור אפוא שאדם נוסף היה לאחר הרצח בחדר השירותים, ויצא בטפסו על מכסה מיכל ההדחה. אדם זה לא נמצא עד היום. כיוון שאותו מומחה מעיד על הימצאותן של טביעות הנעליים משני הסוגים השונים, לא ניתן לערער על אמינותו. קשה לצייר תסריט של שני רוצחים, וגם אם כן, זדורוב הוא אחד מהם. החידה קיימת, אבל הספק באשמתו של זדורוב הוא קלוש ביותר.
הראיה השנייה בחשיבותה היא הצהרתו של זדורוב עצמו כי זרק את המכנסיים אותם לבש ביום הרצח, כיוון שגילה שהם צרים עליו. קשה לקבל את צירוף המקרים הזה.
לכל שאר הראיות כולל ההודאות, השחזור, ומה שמכנה השופט "ידיעת הפרטים המוכמנים" אין משקל דומה לזו של הימצאות טביעות הנעל וזריקת המכנסיים. קשה לנו להבין כיצד יכול אדם כלשהו להודות ברצח שלא ביצע, אך לאחר עיון בתמלילי שיחותיו של זדורוב מתקבלת התחושה שאם יש אדם כזה, זדורוב הוא האיש.
הודאתו הראשונה של זדורוב ניתנה בפני עמיתו לתא שהיה מדובב משטרתי, והודאה זו ודאי לא ניתנה כדי להפסיק עינויים כלשהם. אבל מיד בתחילת ההודאה אומר המדובב (הציטוט מהכרעת הדין): "זאת אומרת? הייתי צודק בתיאוריה שלי?... אתה זוכר? אני הראיתי לך כאן (לוקח קנקן ומראה שיסוף על הקנקן)". מסתבר אפוא שלפני ההודאה המדובב ניסה לשכנע את זדורוב שהוא רצח ושכח, ואף הראה לו כיצד עשה זאת. וכך, העובדה שזדורוב "ידע" כיצד נרצחה תאיר מקבלת הסבר פשוט. יתרה מזאת, גם לאחר ההודאות אומר זדורוב למדובב "אני אקח על עצמי רצח של מישהו אחר" ומצהיר שאחרי שיצא מבית הסוהר ימצא בעצמו את הרוצח האמיתי. גם הצהרה זו ניתנה מרצונו החופשי, וודאי לא כיון ששוכנע לעשות זאת על-ידי סניגוריו. אין כל סיבה להעדיף את הודאתו על אמירתו שהוא לוקח על עצמו רצח שלא הוא ביצע, ולכן משקלה של ההודאה נמוך מכפי שאנו נוטים להעריך מבלי לדעת על ההכחשה.
גם לשחזור משקל נמוך ביותר, וזאת כיוון שכבר בתחילתו ניכר שזדורוב אינו יודע, או שכח, היכן בוצע הרצח. על-פי הכרעת הדין "ואכן, נראה כי הנאשם מתכוון תחילה לעלות לעבר הקומה העליונה, מציין כי אינו זוכר ואז מתקן", מתיאור השחזור מסתבר כי רק לאחר שהשוטרים עצרו אותו בהיותו בדרכו לעבר הקומה העליונה, ציין זדורוב כי אינו זוכר, ואחר-כך תיקן.
בביקורתו החמורה על התנהגותו של מומחה ההגנה, אלכס פלג, מציין השופט כי פלג סימן את המטרה, ואחר-כך ירה את החץ. קשה שלא לחוש בדיוק אותו דבר לגבי יחסו של השופט לזדורוב. כותב השופט כי זדורוב "מנסה לברר שוב ושוב האם המנוחה נאנסה, ככל הנראה בשל העובדה כי ידע שהוא עצמו לא ביצע אונס כזה". לפרשן שלא סימן מטרה, נראה הגיוני יותר שזדורוב ניסה לברר האם המנוחה נאנסה פשוט כיוון שלא היה לו שמץ של מושג מה קרה שם.
תמוהה גם ביקורתו הזועמת של השופט על אלכס פלג, שמתקשה להאמין כי זדורוב הוא הרוצח. השופט פשוט מזועזע מהעובדה שבהליך משפטי קודם "פלג ניסה לטעון, כי לשאלת משקל העצם הנופל אין השפעה על תוצאת הנפילה". כנראה שהשופט לא שמע על ניסויו המפורסם של גלילאו במגדל פיזה, שם הוכיח גלילאו טענה זו בדיוק. פלג, שמאחוריו קריירה ארוכה במחלקה לזיהוי פלילי של משטרת ישראל, הוא אדם שמן הראוי להאזין לו, גם אם אין חובה לקבל את מסקנותיו.
למרות שניתן להצדיק את תחושתם הקשה של פלג ועמיתיו, טביעות נעליו של זדורוב מחייבות את הרשעתו. לו נדרשה ודאות של 99.99% באשמתו, היה מקום לזכות.
