ספק אם יש מניין קוראים בתנועה הקיבוצית, ששמעו אי-פעם את השם אוטו קראוס. וספק אם יש חצי מניין קוראים שקראו את ספרו "תל קוצים", תרגמה מצ'כית דורית גינת, שיצא בהוצאת ירון גולן בשנת 1998. הרומן הסאטירי החריף "תל קוצים" היה מלא קוצים בתחת של התנועה הקיבוצית ובעיקר בתחת של הממסד הספרותי שלה. אבל יש בוודאי כמה מניינים של תלמידיו בכפר הנוער "הדסים", שזוכרים אותו היטב. ואולי דווקא הם, אותם בוגרי "הדסים" שחיבבו את המורה לאנגלית 'הנצחי' שלהם, אולי הם גם זכו לעיין ברומן הנשכח "תל קוצים".
אוטו ברנרד קראוס, יליד פראג 1921, הלך לעולמו בארץ בשנת 2000. הוא היה סופר ומורה, מתרגם ואיש בעל הומור בלתי נדלה. הומור צ'כי במיטבו, שאיפשר לו לשרוד את מחנה המוות באושוויץ, ואיפשר לו גם ללגלג על הקיבוץ. הוא היה בין המורים בגטו טרזיינשטאט ואחר-כך דמות תרבותית מובילה ב'מחנה המשפחות' באושוויץ. וכשהגיע ארצה הייתה דרכו הקצרה והישרה, אל הקיבוץ הגדול בעמק חפר, גבעת חיים, שפתח שעריו לעולים ולניצולים מצ'כוסלובקיה. הוא ניסה לאחוז בכל הקצוות: להיות חקלאי וחבר קיבוץ פעיל, להיות מורה לאנגלית, שהייתה שפתו השנייה, ולכתוב את ספריו המעטים. וכשהגיע ארצה בסוף שנות הארבעים, כבר היה איתו ספרו הראשון, "אדמה ללא אלוהים", ספר קשה על אושוויץ, שיצא בשנת 1954, בהוצאת הבית שלו, 'הוצאת הקיבוץ המאוחד'.
אני זוכר אותו היטב: קיץ וחורף, שרב או מבול, הוא היה חוצה את הביצה הקטנה שבין גבעת חיים למוסד החינוכי 'מעיין' שבעין החורש. הוא לימד אותנו אנגלית. במסירות, בידיעה, באהבה ובהרגשת שליחות. וקיבל מאיתנו בתמורה גסות רוח, כפיות טובה וכפיות תודה, ובטלנות משוועת. היינו תלמידים עצלים ומפונקים, ואני בטוח היום שלא היינו ראויים למורינו. אני זוכר את מורי ורבי חנוך ברטוב, סופר מתחיל אך מתפרסם, שהיה חבר קיבוצנו אז, מנסה לעזור לאוטו קראוס בפילוס דרכו אל העולם הספרותי. אני זוכר את הפליאה שהתפלאתי, כשמצאתי את ספרו הראשון בספריית 'מעיין'. היה לי קשה לאחד בין דמות המורה המסור שהיה, לבין אותה מידת בוהמיות ההכרחית, כדי להיחשב סופר...
ואחר-כך הכל השתבש. הוא עזב את הקיבוץ, הוא תקע עוגן במוסד "הדסים". הקשרים הרופפים נותקו, לא התראינו כבר. ידעתי שהחלילן והמנצח עמוס מלר ז"ל, בן כיתתי, שנאחז אף הוא ב"הדסים", היה היחיד מבינינו שהמשיך בקשרים עם אוטו קראוס. וכשנפל לידי, לפני כמה שנים, ספרו "תל קוצים", ואני התפקעתי מצחוק בקריאתו, שבתי לחפש את עקבותיו. הוא כבר נפטר אז ודיברתי עם אלמנתו. מסתבר שפרשת הוצאתו לאור של הרומן הסאטירי הזה הייתה מלאה בקוצים דוקרים בתחת של ההוצאה ושל תנועתו הקיבוצית. הרומן מביא תמונה סאטירית ביקורתית אך מלאת הומור, על קיבוץ שלם שאוחז בו שיגעון גידול החזירים. הוא מלא עקיצות ודקירות, כיד ההומור הצ'כי הידוע. אבל הומור לחוד וצנזורה ספרותית לחוד.
הספר לא מצא חן בעיני חברי הקיבוץ המעטים שקראוהו. "תל קוצים" מסופר בגוף ראשון, ב-14 פרקים, בראשם מפורטים העניינים המרכזיים בשורה-שורתיים. זוהי סאטירה הומוריסטית חריפה על חיי קיבוץ. דמויות ססגוניות מוצגות מצידן הנלעג. והוא מציג את חיי הקיבוץ באור סאטירי אך רגשני. פולמוס קשה, האם לגדל חזירים בקיבוץ או לא - הוא עיקר העלילה וחוט השדרה שלה. "תל קוצים" הוא רומן קיבוץ במלוא משמעות המילה. העלילה כולה מתרחשת בקיבוץ, רוב הדמויות המוזכרות הן חברי קיבוץ, והעיקר: חיי הקיבוץ בייחודם הם הנושא היחידי. חיי הקיבוץ אינם גן שושנים, החברים דוקרים זה את זה ללא הרף, אך מאוחדים באהבה גדולה אל הקיבוץ.
הספר מאוד לא מצא חן בעיני העורכים של 'הוצאת הקיבוץ המאוחד'. הספר מאוד-מאוד לא מצא חן בעיני העורך הראשי הכל-יכול של ההוצאה. על-פי סיפורה של האלמנה, שהוספתי לו עדויות מכאן ומשם, התפתחה סביב צנזור הספר פרשה שוויקית ממש! פיתויים ואזהרות, קירובים וריחוקים, שיחודים והכחשות, מתק שפתיים ותקיעות קוצים בתחת. ואם יבוא יום ויונח לי מלחצי ההווה, אפשר שאתפנה לספר על כך באריכות. בקיצור, "תל קוצים" של אוטו קראוס היה בחזקת קוץ ממאיר בתחת התנועה הקיבוצית. מישהו אפילו סיפר לי שעד כדי כך ההוצאה הייתה להוטה לגנזו, שהוצע לאוטו לעבוד שם בעריכה ובתרגום! הוצע לו לקבל סיוע לכתיבתו, אם רק ימשוך את כתב היד חזרה. וגם יותר מכך, אם יתחייב שלא לפרסם את הספר כלל!
הנה הכפפה שאני זורק כאן לכל חוקרי הצנזורה בתולדות התנועה הקיבוצית: האם ידעתם על פרשת "תל קוצים" של אוטו קראוס? אומנם התנועה הקיבוצית חוגגת השנה את חגיגות ה-100 ליסודה, אך לא צריך להשכיח סיפורי צנזורה לא ראויים כמו זה. אדרבה, שיקום חוקר מחוקרי התרבות הקיבוצית, וישפוך אור על הפרשה המביכה. הספר יצא לבסוף, אצל מו"ל פרטי ובאיחור. אוטו לא נכנע למסע הפיתויים והשיחודים, וחי לו את חייו הצנועים כמורה לאנגלית מיתולוגי ב"הדסים". ורק מעטים מכירים את פרשת "תל הקוצים" בביוגרפיה של ניצול שואה אמיץ זה, ששרד את אושוויץ, אך לא הורשה ללגלג על התנועה הקיבוצית.
