כאשר קראתי לראשונה כי נדרשת הכרה בישראל כמדינת העם היהודי, חשבתי כי זו בדיחה. האין זה ברור מאליו? האם הצרפתים דורשים הכרה בצרפת כמדינת הצרפתים, או הספרדים, השוודים ואחרים - האם הם דורשים שיכירו במדינתם כארצם הלאומית? אז מדוע יש ספק שמדינת ישראל היא ארצו של העם היהודי?
את הספק הזה איש לא העלה, מלבד שכנינו הפלשתינים ובנות בריתם, ארצות ערב. הדבר בא, למשל, לידי ביטוי בנושא שיחות השלום. האם עומדת לדיון שאלת "שתי מדינות לשני עמים" כהגדרת ישראל, או שאלת "שתי מדינות" כהגדרת הפלשתינים. בכלל, לפלשתינים הצהרה די מצחיקה. אומנם האומות המאוחדות ורוב מדינות העולם מכירות בישראל, אך הן לא מכירות בה כמדינת ישראל - "מדינת העם היהודי". מעניין אם מישהו היה טוען זאת כלפי גרמניה או ספרד.
הפלשתינים אינם מערערים על הרוב היהודי במדינת ישראל, אך מאחר שחיים בה לאומים נוספים, כגון: מוסלמים, דרוזים ונוצרים, הרי היא אינה מדינת היהודים בלבד. אותו דבר ניתן לומר על רוב מדינות העולם, שבכל אחת מהן יש מיעוטים כאלה או אחרים באחוזים גדולים או קטנים, אך מעולם הן לא נדרשו להבדיל בין הזהות המדינית לזהות הלאומית. אם נתעמק קצת בעניין, נראה כי יש פה תכסיסנות מדינית די ערמומית.
לפלשתינים, לשם השגת הסדר מדיני עם מדינת ישראל, יש מספר בעיות. הקשה בבעיות, היא "בעיית השיבה", דהיינו - גורלם של הפליטים הפלשתינים שנמלטו בשנת 1948 מתחומי פלשתין המנדטורית והתיישבו בארצות השכנות - לבנון, סוריה, ירדן. הפליטים האלה וצאצאיהם ממשיכים עד היום, למעלה מ-60 שנה, לחיות במחנות בארצות הנ"ל ולהגדיר את עצמם כפליטים וכבעלי זכויות "שיבה" למקום לידתם המקורי ב"פלשתינה". ההנהגה הפלשתינית מודעת לכך שלא ניתן להגיע לפתרון כלשהו מבלי לפתור את מעמדם של אנשים אלה. מנגד, ברור להנהגה הפלשתינית שלא ניתן להשיב אנשים אלו למקום מגוריהם המקורי, וכמו-כן לא סביר שמדינת ישראל תסכים לקלוט לתחומיה כמות כזו של תושבים פלשתינים שיערערו את הרוב היהודי.
בנקודה זו חשובה מאוד אי-ההכרה במדינת ישראל כ"מדינת העם היהודי". כי כפי שסביר להניח, ממשלת ישראל ונציגי הרשות הפלשתינית יצליחו בסופו של דבר להגיע לאיזושהי הסכמה משותפת על גבולות ואמצעי ביטחון, הרי עדיין נשארת פתוחה "בעיית השיבה". וכיצד פותרים אותה מההיבט הפלשתיני? על-ידי הקמת שתי מדינות. מדינה אחת בתחומי הגדה המערבית לשעבר ורצועת עזה, שתכיל את רוב הפלשתינים החיים בין הים לירדן; ומדינה שנייה, מדינת ישראל, בגבולות חדשים, שלא תוכר כ"מדינת העם היהודי", ולכן יהיה מקום להמשיך ולדרוש את שיבת הפליטים הפלשתינים ל"מולדתם", דהיינו - לתחומי מדינת ישראל.
כדאי לשים לב שיש בכך התחמקות של ההנהגה הפלשתינית מלפתור את בעיית הפליטים והשארתם על סדר היום העולמי לתקופה בלתי קצובה. ברור לי, שתכסיס זה לא נעלם מעיני הנהגת המדינה וטוב עושה ראש הממשלה שמדגיש ללא הפסק את הצורך בהכרה זו.
איני מאמין שהפלשתינים תושבי יו"ש יוכלו להגיע להסכם עם מדינת ישראל מבלי למצוא פתרון כלשהו לאחיהם בלבנון, בסוריה ובירדן. פתרון אחד מבחינתם הוא, כאמור, אי-הגדרת ישראל כמדינת העם היהודי, פתרון שלטעמי אף ממשלה בהווה ובעתיד תסכים לו. פתרון אחר הוא במסגרת חסות בינלאומית שתפתור את בעייתם של האנשים האלה במימון כספי גדול שידאג לשילובם או בארצות מושבם או בארצות אחרות. בהקשר הזה שמענו, לאחרונה, את דברי
אהוד אולמרט, ראש הממשלה היוצא, כי ארה"ב הסכימה לקלוט מספר גדול של פליטים לתחומה. אומנם אין אישור לדבריו אלו ממקורות אחרים, אך הם בהחלט מרמזים על הפתרון לבעיית הפליטים שדנו בו אולמרט ואבו מאזן בשיחותיהם הארוכות, האינטימיות וחסרות התועלת.
להנהגה הפלשתינית הנוכחית אין את הכוח להתמודד עם בעיה זו, וזה מעמיד בספק גדול את סיכוי הצלחתן של שיחות השלום הנוכחיות. לטעמי, לא תהיה למדינת ישראל ברירה אלא לקדם פתרון לסכסוך רב-השנים אלא בצעדים חד-צדדיים.
